חומרות וקולות בהלכה

תשובה בעניין היחס לחומרות ולקולות בהלכה.

הרב ינון קליין שליט"א

 

שאלה: מניין הגיעו החומרות היתרות בהלכות שבת ובכלל, האם לזה התכוין הקב"ה?

 

תשובה: השאלה היא רחבה וארוכה ונוגעת לדעתי באחד מיסודות האמונה. על מנת להשיב עליה צריך להיות תלמיד חכם גדול ובקי גדול בתלמוד ובפוסקים. מאחר ואיני כזה אין בכוחי להשיב תשובה מספקת שתמצה את העניין עד תומו, אך בכל זאת כתבתי מעט דברים.

א. 'ועשו סייג לתורה'

המקור הראשון בחז"ל בו אנו נפגשים בחובה להחמיר על דין תורה הוא במשנה המפורסמת במסכת אבות (פרק א משנה א) "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה הם אמרו שלשה דברים הוו מתונים בדין והעמידו תלמידים הרבה ועשו סייג לתורה". מלבד הציור של השתלשות התורה מדור לדור אותו העבירו לנו חז"ל במשנה זו על מנת ללמדנו את כחה ומקומה של תורה שבעל פה ושל חכמי כל דור (עיין במפרשים), הוסיפו לנו במשנה זו הוראה כללית של אנשי כנסת הגדולה- "עשו סייג לתורה".

"עשו סייג לתורה", כמו שאמרה התורה עצמה (ויקרא יח ל) "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" ולמדו חז"ל באסמכתא מפסוק זה "עשו משמרת למשמרתי" (יבמות כא א) על מנת שלא תפגעו באיסור עצמו.

באבות דרבי נתן (פרק ב) נוסף הסבר גדול ורחב מסביב למשנה זו. התנא מבאר ומראה כיצד התורה עצמה עשתה סיייג לדבריה ואחריה משה והנביאים הכתובים והחכמים [הציטוט להלן הוא חלקי מאד מאחר והפרק ארוך. כדאי ללמוד פעם את כולו].

"איזהו סייג שעשתה תורה לדבריה הרי הוא אומר ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא יח יט) יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים תלמוד לומר לא תקרב... איזהו סייג שעשה משה לדבריו הרי הוא אומר ויאמר ה' אל משה לך אל העם וקדשתם היום ומחר (שמות יט ג) לא רצה משה הצדיק לומר להם ישראל כדרך שאמר לו הקדוש ברוך הוא אלא כך אמר להם היו נכונים לשלשת ימים אל תגשו אל אשה (שם שם טו) והוסיף להם משה יום אחד מעצמו אלא כך אמר משה ילך איש אצל אשתו ותצא ממנה שכבת זרע ביום השלישי ויהיו טמאים ונמצאו ישראל מקבלים דברי תורה בטומאה מהר סיני אלא אוסיף להם יום שלישי כדי שלא ילך איש אצל אשתו ולא תצא ממנה שכבת זרע ביום השלישי ויהיו טהורים ונמצאו ישראל מקבלין דברי תורה בטהרה מהר סיני... איזהו סייג שעשה איוב לדבריו? הרי הוא אומר איש תם וישר וירא אלקים וסר מרע (איוב א א) מלמד שהרחיק איוב את עצמו מדבר המביא לעבירה ומן הכיעור ומן הדומה לכיעור... איזהו סייג שעשו כתובים לדבריהם הרי הוא אומר הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה (משלי ה ח) הרחק מעליה דרכך זו מינות שאומרים לו לאדם אל תלך בין המינים ואל תכנס לשם שמא תכשל בם ואם אמר בטוח אני בעצמי שאף על פי שאני נכנס לשם איני נכשל בם. שמא תאמר שומע אני את דבריהם וחוזר בי תלמוד לומר כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים (שם ב יט)... איזהו סייג שעשו חכמים לדבריהם שחכמים אומרים קריאת שמע של ערבית עד חצות רבן גמליאל אומר עד קרות הגבר. כיצד אדם בא ממלאכתו אל יאמר אוכל קימעא ואשתה קימעא ואישן קימעא ואחר כך אקרא קריאת שמע נמצא ישן כל הלילה ואינו קורא אלא אדם בא ממלאכתו בערב ילך לבית הכנסת או לבית המדרש אם רגיל לקרות קורא ואם רגיל לשנות שונה ואם לאו קורא ק"ש ומתפלל וכל העובר על דברי חכמים חייב מיתה... עמדו חכמים והרבו ועשו סייג לדבריהם" [לקמן, נעמוד על הסיבה שבגללה התחיל רבי יהודה הנשיא את המשנה דווקא במצוות קריאת שמע].

ב. גזרות חז"ל- משמרת

מתוך הדברים מתבאר לנו הסוג המרכזי של גזרות חז"ל - "משמרת". החובה המוטלת על החכמים לחדש הרחקות שעניינם הוא שלא נעבור על איסורי תורה. סוג זה של חומרות הוא הרחב ביותר בחז"ל, לא זו אף זו, הוא גם קדום מאד.

לדוגמא איסור מוקצה. נחמיה בן חכליה מעיד על עצמו "זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי עַל זֹאת וְאַל תֶּמַח חֲסָדַי אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בְּבֵית אֱלֹהַי וּבְמִשְׁמָרָיו. בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת וְעֹמְסִים עַל הַחֲמֹרִים וְאַף יַיִן עֲנָבִים וּתְאֵנִים וְכָל מַשָּׂא וּמְבִיאִים יְרוּשָׁלִַם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת וָאָעִיד בְּיוֹם מִכְרָם צָיִד. וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּאג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם. וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת. וַיְהִי כַּאֲשֶׁר צָלֲלוּ שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִַם לִפְנֵי הַשַּׁבָּת וָאֹמְרָה וַיִּסָּגְרוּ הַדְּלָתוֹת וָאֹמְרָה אֲשֶׁר לֹא יִפְתָּחוּם עַד אַחַר הַשַּׁבָּת וּמִנְּעָרַי הֶעֱמַדְתִּי עַל הַשְּׁעָרִים לֹא יָבוֹא מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלִָם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה אִם תִּשְׁנוּ יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת. וָאֹמְרָה לַלְוִיִּם אֲשֶׁר יִהְיוּ מִטַּהֲרִים וּבָאִים שֹׁמְרִים הַשְּׁעָרִים לְקַדֵּשׁ אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת גַּם זֹאת זָכְרָה לִּי אֱלֹהַי וְחוּסָה עָלַי כְּרֹב חַסְדֶּךָ" (נחמיה יג יד-כב).

בפסוקים מתוארת ההתמודדות של נחמיה עם מציאות של חילול שבת בירושלים. במסכת שבת (קכג ב) אומרים חז"ל שגזרת נחמיה הייתה להחמיר בדיני מוקצה. לא די בחלוקה בין כלים שונים והיתרים בכל אחד מהם, כפי שאנו שומרים היום, אלא כל הכלים אסורים בטלטול (אפילו כלי שמלאכתו להיתר) פרט לשלשה כלים שתשמישן תדיר, כשהשתפר המצב הרוחני, ושמירת שבת התחזקה, התירו את חומרותיו של נחמיה וחזרו לגדרי איסור מוקצה כפי שאנו מכירים היום.

כאמור נחמיה החמיר בדיני מוקצה יותר ממה שאנו מכירים להלכה. אולם גם מה שאנו מכירים בדיני מוקצה הוא עצמו חומרה על דברי תורה, שהרי בתורה אין כל איסור לטלטל כלים. בראשונים יש שתי הבנות לגזרת מוקצה. לשיטת הראב"ד הגזירה הזו היא מהסוג שאנו עוסקים בו כעת "משמרת". בגמרא (שבת קכד ב) נאמר "וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא?!" ופירש רש"י (ד"ה טלטול) "בתמיה, הלכך אי מזלזלת בטלטול מזלזלת בהוצאה". מכח גמרא זו פירש הראב"ד (השגות הל' שבת פכ"ד הל' יג) שאיסור טלטול מוקצה הוא גזרה על מנת שלא יגיעו להוצאה מרשות לרשות האסורה מדאורייתא [שיטת הרמב"ם בטעם איסור מוקצה תבואר להלן בסוג אחר של גזרות חז"ל].

בסוג גזרה זו "משמרת" נכנסת גם אחת הגזרות המפורסמות ביותר של תלמידי הלל ושמאי, 'גזירת י"ח דבר'. בתחלת מסכת שבת (פרק א משנה ד) שנינו "ואלו מן ההלכות שאמרו בעלית חנניה בן חזקיה בן גריון כשעלו לבקרו. נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ושמונה עשר דברים גזרו בו ביום". הראשונים חלוקים מהן הגזרות בדיוק (עיין בפירוש המשנה לרמב"ם שם, ובפירוש רבינו עובדיה מברטנורא) אולם הצד השווה לכולם הוא שכל אותן גזרות היו להחמיר על דברי תורה על מנת שלא יפגע באיסור עצמו.

וכן על זה הדרך גזרות רבות של חז"ל. כגון אכילת עוף בחלב (חולין קיג א), בישולי עכו"ם (עבודה זרה לח א), יחוד עם פנויה (סנהדרין כא ב, יחוד עם גויה הוא מגזרת יח דבר שנזכרה לעיל), טומאת ארץ העמים (אהלות פרק ב משנה ג ושבת יד ב) ועוד גזרות רבות שמפוזרות בכל הש"ס.

כפי שכתב הרמב"ם בהקדמתו לפירוש המשנה "והחלק הרביעי הם הדינים שקבעום הנביאים והחכמים שבכל דור ודור על דרך הגדר והסייג לתורה, והם שצוה ה' לעשותם באופן כללי באמרו ושמרתם את משמרתי, ובא בקבלה עשו משמרת למשמרתי. והם שקוראים אותם חז"ל גזרות. וגם בהם יש שתהיה מחלוקת, כגון שייראה לאדם לאסור כך משום כך, ואחר לא ייראה לו, וזה הרבה בתלמוד, ר' פלוני גזר משום כך וכך ור' פלוני לא גזר, וזוהי אחת מסבות המחלוקת. הלא תראה שבשר עוף בחלב הוא גזרה מדרבנן להרחיק מן העבירה, ואינו אסור מן התורה אלא בשר בהמה טהורה, ואסרו חכמים בשר עוף כדי להרחיק מן הדבר האסור, ומהם מי שלא נראית לו גזרה זו, לפי שר' יוסי הגלילי היה מתיר אכילת בשר עוף בחלב, והיו אנשי מקומו כולם אוכלים אותו כמו שנתבאר בתלמוד. וכשתהיה הסכמת הכל על אחת מגזרות אלו אין לעבור עליה בשום פנים. וכל זמן שפשט איסורה בישראל אין דרך לבטל אותה גזרה, ואפילו נביאים לא יוכלו להתירה. ואמרו בתלמוד שאפילו אליהו לא יוכל להתיר אחד משמונה עשר דבר שגזרו עליהן בית שמאי ובית הלל, ונתנו טעם לזה ואמרו לפי שאסורן פשוט בכל ישראל".

ג. גזירות שנועדו להקנות צביון רוחני

סוג אחר של גזרות נועד ליצור אטמוספירה רוחנית מיוחדת של עבודת ה'.

לדוגמא, לשיטת הרמב"ם (הל' שבת פכ"ד הל' יב-יג) חלק מאיסור מוקצה נועד ליצור צביון לשבת. כלשונו "אסרו חכמים לטלטל מקצת דברים בשבת כדרך שהוא עושה בחול, ומפני מה נגעו באיסור זה, אמרו ומה אם הזהירו נביאים וצוו שלא יהיה הילוכך בשבת כהילוכך בחול ולא שיחת השבת כשיחת החול שנאמר ודבר דבר קל וחומר שלא יהיה טלטול בשבת כטלטול בחול כדי שלא יהיה כיום חול בעיניו ויבוא להגביה ולתקן כלים מפינה לפינה או מבית לבית או להצניע אבנים וכיוצא בהן שהרי הוא בטל ויושב בביתו ויבקש דבר שיתעסק בו ונמצא שלא שבת ובטל הטעם שנאמר בתורה למען ינוח. ועוד כשיבקר ויטלטל כלים שמלאכתן לאיסור אפשר שיתעסק בהן מעט ויבא לידי מלאכה, ועוד מפני שמקצת העם אינם בעלי אומניות אלא בטלין כל ימיהן כגון הטיילין ויושבי קרנות שכל ימיהן הן שובתים ממלאכה ואם יהיה מותר להלך ולדבר ולטלטל כשאר הימים נמצא שלא שבת שביתה הניכרת, לפיכך שביתה מדברים אלו היא שביתה השוה בכל אדם, ומפני דברים אלו נגעו באיסור הטלטול, ואסרו שלא יטלטל אדם בשבת אלא כלים הצריך להם כמו שיתבאר".

סוג זה נוגע בעיקר לדיני שבת בהם באו הציווי וההבטחה מפורשים בנביא (ישעיהו נח יג-יד) "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". ודרשו חז"ל (שבת קיג א) "וכבדתו מעשות דרכיך וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול דבור אסור הרהור מותר".

דו"ז הרה"ג רבי משה חיים גרינפלד זצ"ל הי"ד הרחיב בעניין זה בספרו שו"ת חיים ברצונו (סי' יב) הוא מוכיח שם מן הפסוקים שיש חובה על חכמי כל דור לגדור גדרות בהלכות שבת בפרט על מנת להביא לשבת את צביונה הרוחני כיום שביתה ממלאכה וקרבת אלקים. על הפסוקים הנ"ל הוא כותב: "דאם אנו נשמור עצמנו מהאיסורין אשר נאמרו מהקב"ה להדיא, אין הוכחה שאנו שומעין מצותיו מאהבת ה', אפשר שאנו מקיימין אותם מגזרת מלך העולם יתברך שמו מיראת העונש. אמנם אם אנו מקיימין גם האיסורין אשר נאמרו רק ברמז בעלמא דהיינו שאנו נשמרים גם מהגדרים והסיגים שאסרו חכמינו ז"ל לבל יעברו על איסורי תורה ממש שאין עונשם חמור, בזה אנו מראים שאנו מקיימין מצות ה' מאהבתינו אותו... וכיון שישראל יקיימו אפילו רמזין של הקב"ה ויעשו מצוותיו בבחינת נעשה ונשמע אז בוודאי יתענג הקב"ה בישראל כמו שהתענג בשעת אמירתן, ועל כן אם יבואו בני ישראל להתענג עצמן במצות שבת קודש אז יהיה תענוגן על ה', כי הקב"ה כביכול כבר הגיע אל תענוגו במה שמקיימין ישראל את השבת גם בדקדוק השבותין ויהיה תענוגן של ישראל תענוגו של הקב"ה, ועל ידי זה יוכל הקב"ה ליתן לישראל נחלתו של יעקב נחלה בלי מצרים, כי כמו שיראל עושים גדרים וסיגים לעצמן חוץ לגבול שאסרה עליהם התורה ולפעמים מוסיפין עליהם גם הרחקות... והוא בלי גבול, על כן צריך לשלם הקב"ה בלתי גבול ובלי מצרים. ואין לפקפק בשבותין לומר שדייך במה שאסרה תורה וכל המוסיף גורע, כי פי ה' דיבר במה שאמר זכור ושמור בדבור אחד... כי בזה רמז הקב"ה שרצונו בזה להוסיף גדרים וסיגים על התורה ומי שמקיים רמזיו הוא עושה מאהבה וראוי לשכר גדול ועצום" [על הפרט שבסוף דבריו שמצווה לחדש גדרים וסיגים בשבת, רבו החולקים (לדוגמא שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' יג), אך להסברת העניין בחומרות בשבת דבריו טובים ויפים].

ד. גזירות שהעם חידש על עצמו

מצאנו עוד גזרה אחת שקובעת ברכה לעצמה כסוג נפרד ומיוחד של תקנות חז"ל. תקנת בנות ישראל (ברכות לא א. מגילה כח ב. נדה סו א), "אמר רבי זירא, בנות ישראל החמירו על עצמן שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליו שבעה נקיים". זהו סוג חדש של גזרות, לא חכמי העם גדולי התורה ישבו ודנו בטהרת בנות ישראל והגיעו למסקנה שבאופן זה תתוקן הטהרה על הצד היותר טוב, אלא הנשים עצמן, האחריות על הטהרה (וספרה לה- לעצמה, כתובות עב ב) ראו שבאופן זה תעמוד הטהרה על פי דין תורה וחכמים קבלו דבריהן וקבעו דין זה כהלכה פסוקה, "שחומרא זו אף על פי שבנות ישראל הן הן שהחמירו וחששות רחוקות הביאום לכך קבלוה חכמים מהם וקיימו את דבריהם ועשאוה כהלכה פסוקה שאין עליה תשובה והוא הענין שקראוה בכאן הלכה פסוקה" (בית הבחירה למאירי ברכות לא א)

ה. כוח הפוסק מקבלת העם

הסוג האחרון מקרב אותנו קצת להבנה בשאלה. כוחם של חכמי הדורות נובע מקבלת העם אותם כמורי הלכה והוראה. כך עולה ממחלוקתם של הראשונים ביחס לפסיקות בדור שלפניהם 'הגאונים'. המחלוקת היא האם דברי הגאונים נחשבים כדברי התלמוד ואין לחלוק עליהם כלל או שמא אם יש ראיות נגדם מותר לחלוק עליהם (עיין ברא"ש סנהדרין פ"ד סי' ו). ובדור שאחרי הראשונים התקבל להלכה שאין לחלוק על הראשונים אלא רק לברר ולגלות טעמיהם. וכן אחרי חתימת השו"ע עם נושאי כליו אין לחלוק עליהם מסברה והדברים מפורסמים וידועים (ומורחבים הרבה בספר עין יצחק מהראשל"צ הגר"י יוסף שליט"א ח"ג).

אולם חיוב מוטל על העם להעמיד בראשו חכמי תורה וללכת אחריהם. על מנת לעמוד עוד קצת על הנקודה הזו אני מצרף כאן דברים שכתבתי בהקדמה לקובץ בעלי אסופות (קיץ תשע"ד).

"פירוש הלכתא דבר שהולך ובא מקדם ועד סוף או שישראל מתהלכין בו" (רבנו נתן בעל הערוך, ערך הלך)

על פי דברי רבנו נתן הוראת המילה 'הלכה' כפולה. מחד ההלכה נובעת כולה מקבלת התורה במעמד הר סיני, שם קבלנו תורה שבכתב ותורה שבעל פה יחדיו (עי' בהקדמת הרמב"ם ליד החזקה), ממילא מידת החיוב שלנו אפילו בהלכות שהן "רק" מדרבנן היא מוחלטת מכח נאמנותנו לנותן התורה (עי' אינצקלופדיה תלמודית תחילת ערך הלכה).

נאמנות זו היא המביאה להסבר השני של הערוך, "שישראל מתהלכין בו". עם ישראל לאורך כל הדורות מיום היותו לעם, נתבע ללכת אחרי ההלכה המסורה מרב לתלמיד ומדור לדור תוך קישור להר סיני. נתבענו ועודינו נתבעים לקבל תורה והוראה מגדולי הדור והם הקישור שלנו למעמד הגדול והנורא בו קבלנו תורה ונהיינו לעם.

דבר זה קיבל ביטוי בפסוק "והודעת להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון" (שמות יח כ), וכמשה ואהרן בדורם ושמואל בדורו (עי' ראש השנה כה ב) כך חכמי כל דור צריכים להורות את העם את הדרך אשר ילכו- את ההלכה. והעם צריך לקיים את דברי חז"ל במסכת ראש השנה (שם) "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם. וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל הדיין שלא היה בימיו? הא אין לך לילך אלא אצל שופט שבימיו. ואומר אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה".

ברוך ה', בימינו הדרך בה עלינו לילך סלולה וכבושה. זכינו וכבר ביררו לנו גדולי העולם, תנאים ואמוראים ראשונים ואחרונים את הדרך נלך בה ואת המעשה אשר נעשה. לנו לא נותר אלא לילך בה. אמנם אי אפשר לילך בה ללא ידיעתה. משל לאדם שיוצא לדרך ממקום אחד לשני ואינו מכיר את הדרך, הרי למרות שימצא כבישים סלולים עלול לטעות ולפנות במקום בו לא היה צריך לפנות ולא יגיע למחוז חפצו. כך הוא גם בהליכה בדרך ההלכה, ללא ידיעת הדינים אי אפשר ללכת בה, וודאי יטעה האדם כפי שידוע ומפורסם מפי ספרים וסופרים ואף מן המציאות. [עד כאן מהקובץ הנ"ל].

ו. חומרות לפנים משורת הדין

עד כאן ביררנו שיש חובה לעשות סייג לתורה ויש חובה לשמוע לדברי חכמים ולקיים את הסייגים האלה. עתה נוסיף ונראה שלעיתים חכמים החמירו יותר מזה. הדוגמא הבולטת ביותר היא ההמתנה בין בשר לחלב. במסכת חולין (קה א), למדנו "אמר מר עוקבא אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא דאילו אבא כי הוה אכיל בשרא האידנא לא הוה אכל גבינה עד למחר עד השתא ואילו אנא בהא סעודתא הוא דלא אכילנא לסעודתא אחריתא אכילנא". אביו של מר עוקבא ביום שאכל בשר לא היה אוכל חלב. חומרה רחוקה הרבה יותר מדין תורה שאסר לאכול חלב ובשר שהתבשלו יחד.

וכן באכילת בשר אחרי גבינה כתב מהר"ם מרוטנבורג (שו"ת דפוס פראג סי' תרטו) "פעם אחת מסעודה לסעודה מצאתי גבינה בין שיניים, גזרתי להחמיר על עצמי בבשר אחרי גבינה כמו בגבינה אחר בשר... ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע.. וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת".

ובעניין חומרות בדברים שמפורשים בתלמוד להקל ראה בספרי (וסעדו לבכם מעמ' 313 והלאה).

ז. הפוסק מחפש את רצון ה'

כאן אנו מגיעים אל הביאור הרעיוני. לענ"ד אין קולא וחומרא אלא יש חיפוש אחר האמת. במקום בו הפוסק מגיע מתוך לימודו ושימושו ועל פי הכרעתו למסקנה שרצון ה' במקרה זה הוא להחמיר, הוא יפסוק לחומרא. מאידך כאשר באותם כלים הוא מגיע למסקנה שרצון ה' במקרה זה להקל הוא יפסוק לקולא.

המטרה היא לעשות את רצון ה'! לא לחפש כיצד ההלכה יכולה להסתדר עם החיים, כיצד החיים וההלכה לא יתנגשו, אלא לחפש מהו רצון ה'.

ח. מסירות נפש על רצון ה'

רבי יהודה הנשיא מתחיל את המשנה במצוות קריאת שמע. בספר כרם פתחיה (מהרה"ג פתחיה מנקין זצ"ל, אביו של הרה"ג משה צבי נריה זצ"ל. גפן א) מבאר שרבנו הקדוש בחר לפתוח את התורה שבעל פה דווקא במצווה זו מאחר ומצווה זו כוללת את כל התורה כולה, כמו שאמרו (ברכות פרק ב משנה ב) "למה קדמה שמע לוהיה אם שמוע? כדי יקבל עליו עול מלכות שמיים תחלה ואחר כך עול מצוות".

ואכן עם ישראל הוכיח לאורך כל הדורות כיצד הוא מקבל עליו עול מלכות שמיים, עד כדי מסירות נפש מוחלטת אפילו על מצווה קלה "לשנויי ערקתא דמסאנא" (סנהדרין עב ב) כלומר "שרוך הנעל, שאם דרך הנכרים לקשור כך ודרך ישראל בענין אחר, כגון שיש צד יהדות בדבר ודרך ישראל להיות צנועים אפילו שנוי זה שאין כאן מצוה אלא מנהג בעלמא יקדש את השם" (רש"י שם).

מסירות הנפש הוטבעה בגנים של עם ישראל מראשיתו, בעקדת יצחק, ומשם והלאה לאורך כל הדורות. במסכת גיטין (נז ב) מובא בעניין זה מעשה ידוע, "כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה. רב יהודה אמר זו אשה ושבעה בניה". שהביאו את בניה לפני הקיסר ואמר לראשון שיעבוד עבודה זרה, ענה לו הילד "כתוב תורה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" והוציאוהו להריגה, וכך שאר הילדים, עד שבילד השביעי אמר לו הקיסר 'אטיל משהו לארץ ואתה תתכופף ותרים אותו, רק על מנת שיגידו שנכענתם למלך', ענה לו הילד הקטן "חבל עלך קיסר חבל עלך קיסר, על כבוד עצמך כך על כבוד הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה" וגם אותו הוציאו להריגה. וסוף הסיפור הוא שאותה אם אומללה אמרה מתוך אנחתה "בניי לכו ואמרו לאברהם אביכם אתה עקדת מזבח אחד ואני עקדתי שבעה מזבחות" ולבסוף עלתה לגג ונפלה ומתה "יצתה בת קול ואמרה אם הבנים שמחה". שיא של מסירות נפש על קדושת ה'. אם אחת ושבעה בנים מקדשים שם שמיים לעיני כל האומות. בהיכל הקיסר מן הסתם היו שגרירים ואורחים ממלכויות אחרות ואותם צדיקים עומדים נגד כולם בגבורה ובמסירות נפש.

עד כדי כך החשיבו את מסירות הנפש, שבמסכת שבת (קל א) למדנו "תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מצוה שמסרו ישראל עצמן עליהם למיתה בשעת גזרת המלכות כגון עבודת כוכבים ומילה עדיין היא מוחזקת בידם וכל מצוה שלא מסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת גזרת המלכות כגון תפילין עדיין היא מרופה בידם". מה הכוונה שלא מסרו את הנפש על מצוות תפילין? הגמרא מביאה סיפור "פעם אחת גזרה מלכות הרשעה גזרה על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו ינקרו את מוחו והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וראהו קסדור אחד רץ מלפניו ורץ אחריו כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו אמר ליה מה בידך אמר לו כנפי יונה פשט את ידו ונמצאו בה כנפי יונה לפיכך היו קוראין אותו בעל כנפים". לכאורה זוהי מסירות נפש עליונה, אלישע קיים את מצוות ה' נגד גזרת המלכות והסתכן בכך. אם כן מדוע זוהי דוגמא לאי מסירות נפש? מבארים התוס' (שם ד"ה אמר ליה) "אמר ליה כנפי יונה, הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הם". עד כדי כך! אלישע מסר את נפשו על קיום המצווה ויצא לשוק עם התפילין, אך כששאל אותו הקסדור מה יש בידיו לא מסר את נפשו ולא אמר שבידיו תפילין, בערך מסירות הנפש של אותו הדור, זוהי לא מסירות נפש.

כך נמשך הדבר לאורך כל הדורות, במסירות נפשם של החשמונאים, של התנאים הקדושים רבי עקיבא (ברכות סא ב), רבי חנינא בן תרדיון (עבודה זרה יח א) וחבריהם עשרת הרוגי מלכות. במסעות הצלב בגזרות תתנ"ו, בגרוש ספרד ומוראות האינקוויזיציה, בפרעות ת"ח ות"ט, בשואה הנוראה ובתקומתינו, לאורך כל התחנות בהיסטוריה מסרו אבותינו את נפשם על קיום מצוות ה' באהבה וביראה.

לכן, אם נבין שפסק ההלכה הוא דבר ה' המתגלה אלינו דרך חכמי הדור, הרי שלא יהיה לנו קשה במיוחד לשמור עליו. אם אנו מבינים שאנו עסוקים בקיום רצון ה' אז גם המעשים הקטנים, כביכול קטנוניים, ביותר מקבלים משמעות חדשה וגדולה.

ט. דברי הפוסקים הם דבר ה'

אם כן עלינו לברר שאכן דברי הפוסקים הם דברי אלקים חיים, הם הופעת רצון ה' בעולם. מרן הגראי"ה קוק זי"ע כתב בעין איה (שבת פ"ד אות י) "תכלית כלל התורה ופרטיותיה, להשריש קדושתה ועומק גדולת ערכה בלבב כל עם ה'. על כן הדקדוקים שבמצוות, הם הנם הדיבורים היותר מבוררים, שעל ידם האומה בכללה מבעת את הרגשתה הפנימית כמה התורה כולה יקרה וקדושה בעמקי לבבה". ומשם ממשיך הרב ומברר שיש מקרים בהם ההכרעה היא להקל ויש מקרים בהם ההכרעה היא להחמיר, וכולם מתוך אותה מגמה "להשריש קדושתה ועומק גדולת ערכה".

לעקרון זה יש מקורות רבים מאד ואין טעם להביא את כולם. אך אביא אחד מהם בעיקר בגלל הבהירות בדבריו. הרה"ג רבי חיים דוד הלוי זצ"ל שהיה רבה של תל אביב כתב בספרו דת ומדינה (במאמר מדינת הלכה) "כחה ועצמתה של ההלכה הוא בזה, שעיקרי הלכותיה- ניתנו מאת קורא הדורות מראש, הצופה ומביט עד סוף כל הדורות. ולכן ניתן למצוא בה פתרונות לבעיות החיים שבכל דור ודור. מכאן הסבה שאין למצוא בתורה דרכי חיים מוגדרות, משטר מדיני או כלכלי ברור ומוגדר, כי זה יכול היה להתאים לצורת חיים מסויימת, ולתקופת זמן מסויימת, ותורה הלא ניתנת לדורות עולם.

לכן, נמצאים בתורה למעשה, יסודות ועקרונות בלבד, על פיהם ניתן לבנות צורות חיים שונות בתקופות שונות, ובתנאים שונים. ולכן מוצאים אנו שינויים כבירים מתקופת התורה לנביאים, מהם למשנה וממנה לתלמוד, וממנו לדורות וגלויות שונים, והכל עפ"י חכמי ישראל. לא שההלכה נשתנתה ח"ו, אלא שצורות החיים נשתנו, ועפ"י אותם עקרונות עצמם חלו שינויים אלה.

מרן הרב קוק זצ"ל כתב באחד ממאמריו: חלילה לחשוב כי ישימו לב איזה בית גדול בישראל לשנות אפילו אות אחת מן התורה שלא על פי רוחה של תורה, אבל דברים גדולים ורבי ערך על פי רוח התורה מונח בכחה של תורה להיות יוצא אל הפועל, והדעת מתעוררת על פי צרכי השעה בענינים המוסריים והחמריים, וכל אלה מראש הוכנו על ידי קורא הדורות מראש".

ויש צורך להאריך ולהרחיב עוד בנקודה זו, ועוד חזון למועד.

י. דברי השל"ה ביחס למחמיר שלא כדין

אם כן היסוד הוא להבין שאנו עוסקים ברצון ה' ובדבר ה'. מתוך זה ניתן להבין את דברי השל"ה הקדוש בשני מקומות, שבהשקפה ראשונה נראים כסותרים [שפעם אחת כתוב שאין להחמיר, ועל המקל נאמר 'גדול הנה מיגיעו יותר מירא שמים' מאידך במקום אחר ציוה לבניו להחמיר בכל מחלוקת בין מהרש"ל לרמ"א] אך באמת הם משלימים אחד את השני.

במסכת שבועות (פרק נר מצוה עמוד התורה אותיות פט-צא) כתב השל"ה הקדוש "אתם בניי יצ"ו, אם בא לידכם איזה הוראה, ותזכו להיות מורי הוראה, תהיו יראי הוראה, שלא תכשילו חס ושלום לרבים. וקודם שתורו הוראה, יהיה הדין ברור כשמש בלבכם, ובכל נדנוד ספק ספיקא תראו קודם בספר איך הדין ברור. ואם יש איזה פקפוק, אל תתביישו לדבר מזה עם לומדים. מי לנו גדול מרב הונא, כשהיה מורה טריפות, הוה מכניף כו' כי היכי דלמטי ליה שיבא מכשורא (סנהדרין ז ב). ויהיה יראת אלקים בלבכם.

מכל מקום, אל תאמרו, אם כן נחמיר על רוב. כי אין זה נקרא מורה הוראה, להחמיר לאחרים שלא כדין. ולו לעצמו יחמיר כטוב בעיניו. ובמסכת ברכות פרק קמא (ד א) אמר בדוד המלך ע"ה, שהיו ידיו מלוכלכות בשפיר כו' כדי לטהר אשה לבעלה. לא אמר כדי לטהר או לטמא, רק היה יגע כל כך באם הוא טהור בבירור על פי הדין, שחס ושלום לא יטמאנה, ויחמיר לאחרים לבטלם מפריה ורביה. ומכל שכן שמוזהר בעל הוראה שלא יכשיל חס ושלום אחרים, רק בא לאשמועינן כח דהיתרא. וכן הוא הדין בכל הוראות. ואפילו לעצמו, שמדת חסידות הוא שיחמיר לעצמו, הני מילי כשיש מקום לחומרא, אבל אם אין מקום להחמיר, רק שירצה להחמיר מחמת חסרון ידיעה, ואילו היה לומד ומעיין בבירור היה רואה שאין מקום לחומרא, ועל כל זאת הוא מחמיר, זהו חסיד שוטה.

ועל זה שמעתי, ביאור המאמר בברכות פרק קמא (ח א), אמר רבי חייא משמיה דעולא, גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים, דאילו גבי ירא שמים כתיב (עפ"י תהלים קיב א) 'אשרי ירא ה', ואילו גבי נהנה מיגיעו כתיב (שם קכח, ב) 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, עד כאן. וכבר הקושיא מפורסמת, דעל כרחך הנהנה מיגיע כפו הוא גם כן ירא שמים, דאם לא כן, איך יהיה הוא עדיף מירא שמים, מאחר שהוא חוטא, אף שנהנה מיגיע כפו. אלא על כרחך צריך לומר שהוא גם כן ירא שמים, אם כן מאי רבותא דהוא גדול. אלא ירא שמים קורא בכאן מי שהוא מחמיר ומטריף, אבל גדול ממנו מי שמייגע בתורה ולומד עד שנתברר לו שמותר באכילה, וזהו הנהנה מיגיע כפו, כי ידיו רב לו בתורה. אז אשריו בעולם הזה שהוא נהנה מאכילה, וטוב לו לעולם הבא שעסק בתורה, וקל להבין".

עולה מדבריו שבמקום שיש לחומרא עניין ולא באה רק מאי ידיעת ההלכה או מעצבנות, ראוי לירא שמיים להחמיר לעצמו. רק במקום בו אין מקום לחומרא כי ההחמרה היא טעות בדין אין להחמיר, ועל המחמירים מחמת חוסר ידיעתם את הדין נאמר "גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמיים".

מתוך כך מובן מה שכתב השל"ה הקדוש (שער האותיות אות הקו"ף, קדושת האכילה אות א) לגבי מחלוקת בין רמ"א להמרש"ל, "עוד הנני מודיע אתכם, הנה רבותינו גדולי האחרונים, הגאון מורנו הרב שלמה לוריא ז"ל, והגאון מורנו הרב משה איסרלש ז"ל, כל אחד מהם, חיבר וסידר איסור והיתר, וכמה פעמים הם מחולקים, וכבר יצא טבעו של הגאון מהרמ"א ז"ל לילך אחריו ולפסוק כמוהו. ובודאי מן השמים זכה לזה, כמו שנפסק הלכתא כבית הלל, אף על גב דבית שמאי הוי חריפי (יבמות יד א)... אבל כבר אמרתי, שכבר נתפשט בתפוצת ישראל שבחוצה לארץ, במלכות פולנייא, ופיהם, ומעהרין, ואשכנז, לפסוק כהגאון מהרמ"א ז"ל, אבל מכל מקום ראוי להיות כל איש שורר בביתו, להתקדש ולהחמיר לאסור לעצמו, הן מה שאוסר זה, והן מה שאוסר זה, אף שמיקל לאחריני בהוראה לפי המנהג, יחמיר לעצמו. ומכל שכן, שלא יקל לעצמו, ויחמיר לאחריני". כאן כתב שראוי להחמיר במחלוקות רמ"א ומהרש"ל באיסור והיתר. בפשטות הטעם הוא מאחר ושניהם היו גדולי עולם גאונים וצדיקים ואין לנו כלים להכריע את ההלכה ביניהם, ממילא אין בחומרא זו חסידות של שטות, אלא אדרבא יש בה יראת שמיים.

[בעריכת הדברים לדפוס זכיתי לראות את דברי מרן הגראי"ה קוק זי"ע בשתי מקומות שיש בהם כדי להאיר ולהוסיף בעניין הנידון.

באגרות הראי"ה (סוף אגרת תקנ"ה) באגרת המפורסמת לרידב"ז על היתר המכירה והיחס לבוני הארץ החופשיים, כותב הרב "ובעניני הוראות כל מה שההכרח מכריח ויש פנים להקל, הלא זאת היא המצוה ועצת ה' להקל, ובמה שאפשר אפילו בצד הדוחק ללכת בלא התחכמות, ודאי חובת כולנו להתאמץ ללכת בדרך הכבושה, וכדברי הר"ן בתשובה שגם בדברי הרשות אדם בוחר את הדרך הבטוחה ממכושלים, קל וחומר בעניני תורה ומצוות. ומכל מקום כשההכרח הוא גדול מצינו כמה פעמים בדחז"ל שלא נרתעו מדרכי היתר חדשים".

כלומר על דרך כלל ראוי להחמיר ולצאת מידי ספק ופקפוק אלא שבמקום שיש הכרח להקל, מצווה להקל (וכאן נפתח פתח לפוסקים להגדיר מתי יש הכרח להקל וד"ל)

וחזר הרב על הדברים בשו"ת דעת כהן (סי' קטז) וכתב "ובספר חרדים (פ"א למניין המצוות מצוה כ בשם ר' יונה) כתב דכשמקיימין דבר לחומרא לצאת מידי ספק, חוץ מההידור שיש בדבר, שיוצא מספק איסור, מקיים הוא המצוות עשה של 'ובחרת בחיים', שהפירוש הוא לבחור הדרך הברורה והודאית בעניני חיי העולם הבא ושכן באר בתשובות הר"ן, איך שדרך העולם לחוש למנוע את עצמם מספיקות של הפסד ממון, ובוחרים הדרך היותר בטוחה, וקל וחומר שראוי לעשות כן במצוות ה'".

ויש לציין שכאשר דבר מותר בודאי, נחלקו הפוסקים אם מותר להחמיר בו, כפי שהפניתי לעיל לספרי 'וסעדו לבכם' עמ' 313].

חתימה

יש מקום להרחיב ולהוסיף ביאור בכל האמור לעיל וכן לעמוד על נקודת החילוק בין הפוסקים השונים, מהם אחזו בכח דהיתרא ומהם לקחו להם לקו את החומרא וכיצד הדברים מסתדרים לפי האמור לעיל (כנראה על פי הנשמות והאופי שטבע הקב"ה בכל אחד מהם ואלו ואלו דברי אלקים חיים). ובעזרת ה' אזכה ללמוד את הנושא הזה ולהרחיב בו הרבה, אך אני מקווה שהדברים שכתבתי עד כאן יתנו כיוון להבנת מקומה של החומרה בהלכה, בין מצד הפוסק ובין מצד השואל.

בעזרת ה' נזכה שתצא הוראה מלשכת הגזית בבית המקדש, מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים בבניין בית המקדש ובביאת גואל צדק במהרה בימינו אמן.