הדלקת נרות שבת בנרות ריחניים

שאלה מקבוצת השו"ת של בית המדרש

הרב ינון קליין שליט"א

 

שאלה: האם מותר להדליק נר שבת בנרות ריחניים?

תשובה: מותר.

הסבר: בגמ' שבת (כה ב): "תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: אין מדליקין בצרי. מאי טעמא? אמר רבה: מתוך שריחו נודף, גזרה שמא יסתפק ממנו. אמר ליה אביי: לימא מר: מפני שהוא עף! - חדא ועוד קאמר, חדא - מפני שהוא עף, ועוד: גזירה שמא יסתפק ממנו".

ונפסק להלכה ברמב"ם (פ"ה משבת הל' י) ובשו"ע (סי' רסד סע' ג) שאין להדליק בנר משמן אפרסמון שריחו נודף.

אבל בנרות שלנו, העשויים שעווה אין חשש לא שמא יסתפק ולא מפני שהוא עף, ולפי זה בנרות אלו יש להתיר.

רק צריך להוכיח שבדין זה בטל הטעם בטלה התקנה. סוגיה זו ארוכה וכאן אכתוב רק מעט הנצרך לענייננו [ועי' רמב"ם פ"ב מממרים הל ב ובהשגות שם. ותוס' ביצה ל ע"א ד"ה תנן ובתוס' ע"ז לה א ד"ה חדא. והאריך לבאר דין זה בשו"ת תורת חסד לובלין סי' יז עי"ש].

כתב  הרדב"ז (פ"ב מהל' ממרים הל' ב): "דלא אמרינן אף על פי שנתבטל הטעם לא נתבטלה התקנה אלא היכא דתקנו סתם אבל אם תלוי תקנתם בהדיא משום דבר פלוני אם נתבטל הדבר ההוא נתבטלה התקנה".

ואע"פ שהרא"ש (ביצה פ"א סי' ג) כתב: "דבר שנגזר במנין חכמים ואירע דבר שהוא ידוע שהגזירה בטילה כגון שידוע מאיזה טעם נגזרה הגזירה ואותו הטעם בטל לו וא"כ ראוי היה שתבטל גם הגזירה ממילא אפילו הכי אינה בטילה עד שנמנו עליה חכמים והתירוה". הרי הוא עצמו בתשובה (כלל ב סי' ח) כתב: "דכיון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא", והחילוק הוא בין כשטעם האיסור ידוע ומבורר מחז"ל לבין כשנראה לנו שהוא ידוע ומבורר. ובמקום שהטעם ידוע ומבורר מחז"ל בטל הטעם בטלה התקנה (עי' בתורת חסד הנ"ל).

אבל במשך חכמה (פרשת בא יב, א) כתב: "מקובלים אנחנו מרבינו הגר"א, דאם כי חז"ל פירשו טעמם, בכל זאת עוד השאירו טמונים בסתר לבבם טעמים לאלפים גדולים ורבים, אבל לא זה לאוזן המון בני ישראל". ובמעשה רב (סי' צה): "הוא היה אומר כל מה שאסרו חז"ל, או תיקנו איזה תקנה, מפני איזה טעם, אף שבטל הטעם הגלוי לנו תקנתן ואיסורן במקומו עומד, כי הם לא גילו אלא אחד מכמה טעמים הכמוסים עמהם ע"כ אסור לעבור על דברי חכמים אף שבטל הטעם הגלוי לנו".

[דוגמא לדבר ראה בדברי ר"א בן הרמב"ם בספר המספיק חלק ההלכה עמ' 230 במה' תש"פ, שכתב לגבי מים אחרונים, שעיקר הטעם הוא הכנה לברכת המזון, וחז"ל כתבו שהטעם הוא סכנה כדי שיזהרו בה ולא יקלו בה ראש, וסיים: "הבן זאת איפה מפני שהוא סוד שאין מבינים אותו אלא החכמים"].

ולשיטת הגר"א יש להחמיר בכל תקנות חז"ל שאף אם בטל הטעם לא בטלה התקנה.

אלא שרוב הפוסקים לא סוברים להלכה כגר"א בזה, כמפורסם מכמה וכמה גזירות, כגון גילוי משקים (עליו נסובו דברי הגר"א הנ"ל), שחיקת סממנים בשבת (עי' ציץ אליעזר ח סי' טו פרק טו. באר משה ו סי' לט בשם מהר"י שטייף) ועוד.

ועוד, הגזירה היתה על צרי ולא על שעווה, וכתב הר"ן (ע"ז לא א מדפ"ר ד"ה גרסינן תו) בביאור שיטת התוס' באיסור סתם יינם בסתם גוי: "דלא שייך לאסור משום דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו כיון דחששא דאזל ומודה לא שייכא כי אם בהני דפלחי לעבודת כוכבים ע"כ נראה שדעתם לומר דכי אמרינן צריך מנין אחר להתירו הני מילי להתיר אותם שיהיה בהם טעם האיסור מתחלה אף על פי שבטל עכשיו אבל אותם שלא היה בהם טעם איסור מעולם שרו בלא מנין אחר". [ואע"פ ששם השיג על דבריהם, זהו מפני ששם לא ברור על מי גזרו, אבל במקום שברור] משמע שהגזירה חלה רק על אותו דבר עליו גזרו ולא על דברים אחרים, וכדרך זו מפורש בתוס' ע"ז הנ"ל.

לכן, מותר להדליק בנרות ריחניים שבזמננו.

 

להצטרפות לקבוצת השו"ת לחץ כאן