תפילה בזמן העבודה

שאלה מקבוצת השו"ת של בית המדרש

הרב ינון קליין שליט"א

שאלה: האם מותר לי להתפלל בזמן העבודה, אם המעסיק דורש ממני להיות זמין בנייד בזה?

תשובה: בדברים הנוגעים בממון והתקשרויות חוזיות בין שני צדדים – הקובע הוא מנהג המדינה (עי' ב"מ פו א ובראשונים).

מנהג המדינה בנוגע לדיני עבודה הוא חוק שעות עבודה ומנוחה - לפי חוק זה (תשיא סעיף 20 ד) לעובד יש זכות להתפלל בזמן העבודה אך לא על חשבון המעסיק אלא על חשבונו, כלומר זמן התפילה לא מחושב בשעות העבודה.

 

הרחבה:

הגמרא במסכת ברכות (טז א) מבחינה בין תפילות אותן הפועלים יכולים לומר תוך כדי העבודה ללא שיפסיקו בעבודה לבין תפילות שמצריכות הפסקת עבודה. תפילות מהסוג הראשון הפועלים חייבים להתפלל, בתפילות מהסוג השני הם פטורים. כמו כן כתוב שם בגמרא שפועלים צריכים לקצר את ברכת המזון.

אבל, בהגהות מיימוניות (פ"א מהלכות ברכות אות ט) כתב: "אביי עני לה בקול רם כי היכי דלישמעו פועלים דהטוב והמטיב לאו דאורייתא ויעמדו למלאכה רב אשי עני ליה בלחישה כי היכי דלא ליזלזלו בהו בהטוב ומטיב וכן נוהג מורי שיחיה כרב אשי, וכן ראוי לנו לעשות דטעמא דאביי אין שייך לדידן דאדעתא דהכי שוכר השוכר פועלים שמתפללים ומברכים וקורין כשאר כל אדם. כלומר, מנהג שכירות הפועלים השתנה, ובזמנו של בעל ההגהות מיימוניות, המנהג היה שהשוכר את הפועלים עושה זאת על דעת שיברכו ויתפללו כרגיל.

השו"ע (לגבי ברכת המזון, בסימן קצא סע' ב) פסק כהגהות מיימוניות: "והאידנא לעולם מברכים כל ארבע ברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד בכך, ומסתמא אדעתא דהכי שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע ברכות כתקנם".

אלא שבדברים כאלה, הולכים אחרי המנהג. המשנה הראשונה בפרק השוכר את הפועלים במסכת בבא מציעא (פג א) מסיימת במילים: "הכל כמנהג המדינה". הגמרא (שם פו א על פי התוספות ד"ה דאי) מסבירה שהמשנה התכוונה לרבות בזה שני עניינים: הראשון שאם המנהג הוא שזמן האוכל הוא על חשבון שעות העבודה, בעל הבית לא יכול לדרוש מהעובדים שהאוכל יהיה על חשבון זמנם. השני שאם המנהג הוא שהעובדים אוכלים בתנאים נאותים בבית בעל הבית, הוא לא יכול לדרוש מהם לאכול בשדה.

נמצא שבדברים אלו הולכים אחר המנהג.

המנהג הקובע הוא חוק שעות עבודה ומנוחה, שמגדיר למעשה את כללי העסקת עובדים במדינת ישראל.

החוק (שעות עבודה ומנוחה תשיא סעיף 20 ד) קובע: עובד רשאי להתפלל במהלך יום עבודתו בהתאם לדרישות דתו. זמן התפילה יקבע במקום העבודה בהתאם לצרכי העבודה ואילוציה.

לפי זה – עובד רשאי להתפלל בזמן העבודה, למעסיק אסור לדרוש ממנו שיהיה זמין בטלפון בזמן התפילה, אם תיאמו את זמן התפילה באופן שלא יפגע בעבודה.

אבל במקומות עבודה רבים המנהג שונה, יש מקומות בהם בעל הבית לא מקפיד עם העובדים על זמני העבודה ברמה מדוקדקת של דקות, אלא העובדים רשאים לצאת להפסקה לפי הבנתם ובלבד שיעמדו במשימות שלהם. במקומות כאלו, יש להתפלל בזמן ההפסקה, אך לא להאריך יותר מידי.

עוד בעניין תפילה ושאר עיסוקים בזמן עבודה

הגמרא במסכת תענית מספרת על אבא חלקיה שנזהר מאד לא לדבר בזמן העבודה, כי זמנו הוא של המעסיק.

וכך פוסק השו"ע (חו"מ סי' שלז סע' כ): "מוזהר הפועל שלא יבטל מעט כאן ומעט כאן, אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה; וכן חייב לעבוד בכל כחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: כי בכל כחי עבדתי את אביכן (בראשית לא, ו). לפיכך נטל שכרו אף בעולם הזה, שנאמר: ויפרוץ האיש מאד מאד (בראשית ל, מג)".

וכמה נוקבים דבריו של המסילת ישרים (פרק יא): "וכבר פטרו את הפועלים העושים אצל בעל הבית מברכת המוציא ומברכות אחרונות דברכת המזון. ואפילו בקריאת - שמע, לא חייבום לבטל ממלאכתן אלא בפרשה ראשונה בלבד (ברכות טז). קל וחומר בן בנו של קל וחומר לדברי הרשות, שכל שכיר יום אסור בהן שלא לבטל מלאכתו של בעל הבית. ואם עבר, הרי זה גזלן. הנה אבא חלקיה, אפילו שלום לא השיב לתלמידי חכמים שנתנו לו שלום, שלא ליבטל ממלאכת רעהו (תענית כג). ויעקב אבינו עליו השלום מבאר בפיו ואומר (בראשית לא): הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני. מה יענו איפוא העוסקים בהנאותיהם בשעת מלאכה ובטלים ממנה, או כי יעסקו בחפציהם איש לבצעו.

כללו של דבר: השכור אצל חבירו לאיזה מלאכה שתהיה, הנה כל שעותיו מכורות הן לו ליומו, כענין שאמרו ז"ל (ב"מ נו): שכירות מכירה ליומיה. וכל מה שיקח מהן להנאת עצמו באיזה אופן שיהיה, אינו אלא גזל גמור. ואם לא מחלו, אינו מחול, שכבר אמרו רבותינו ז"ל (יומא פו): עבירות שבין אדם לחברו, אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חברו.

ולא עוד אלא שאפילו אם עשה מצוה בזמן מלאכתו, לא לצדקה תחשב לו, אלא עבירה היא בידו, שאין עבירה מצוה, וקרא כתיב (ישעיה סא): שונא גזל בעולה, וכענין זה אמרו ז"ל (בבא קמא צד): הרי שגזל סאה חטים וטחנה ואפאה ומברך, אין זה מברך אלא מנאץ, דכתיב (תהלים י): ובוצע ברך נאץ ה'. ועל כיוצא בזה נאמר (ויקרא רבה): אוי לו לזה שנעשה סניגורו קטיגורו. וכמאמרם ז"ל (ירושלמי סוכה פ"ג): בענין לולב הגזול. והדין נותן, כי הרי גזל - חפץ - גזל, וגזל זמן - גזל: מה גוזל את החפץ ועושה בו מצוה נעשה סניגורו קטיגורו, אף גוזל את הזמן ועושה בו מצוה, נעשה סניגורו קטיגורו. ואין הקדוש - ברוך - הוא חפץ אלא באמונה, וכן הוא אומר (תהלים לא): אמונים נוצר ה'. ואומר (ישעיה כו): פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים. ואומר (תהלים קא): עיני בנאמני - ארץ לשבת עמדי. ואומר (ירמיה ה): עיניך הלא לאמונה".

 

להצטרפות לקבוצת השו"ת לחץ כאן