שמירת שבת בבית אבות

המאמר הזוכה בתחרות המאמרים של מפעל הפיס לשנת תשע"ה כולל תשובות מכמה פוסקים. מתוך קובץ בעלי אסופות קיץ תשע"ג

הרב גיורא ברנר שליט"א

שמירת שבת בבית אבות

 

 פתיחה

הברכה היא שלוחה למע"כ הרב שלמה שטרן שליט"א, חבר הרבנות חיפה.

לפני זמן מה פנה אלי כב' בשאלתו, והאמת אומר כי לא ידעתי מדוע החליט לפנות דווקא אלי והרי מלוא כל הארץ מלאה כבודו בת"ח גדולים ופוסקים מובהקים שעליהם ראוי לסמוך יותר מעלי, אך כיון שהתגלגלו הדברים לפיתחי אמרתי לא אמנע מלומר חלקי בשאלתו ותפילתי לא-ל עליון כי לא אכשל בדבר הלכה והבוחר יבחר אם לקרב או לרחק דברי.

עוד יש לי לציין כי שלחתי את דברי לכמה ת"ח גדולים שיורוני אם צדקתי בדברי אלה (ודבריהם מובאים לקמן).

נדון השאלה לגבי התנהלות בית אבות סיעודי ביום ש"ק, האם ישנם מלאכות דאורייתא או דרבנן שהותר לעשותם ע"י יהודי או ע"י גוי לצורך הקשישים. והמדובר הוא שבבית האבות ישנן 11 מחלקות, 7 מחלקות סיעודיות, 2 מחלקות תשושי נפש ו2 מחלקות של תשושים, והמדובר שלבית האבות ישנו מטבח אחד מרכזי הפועל עבור כל המחלקות.

א. האם זקן נחשב לחולה

ראשית הדברים הוא בהגדרת הזקנים אם הם נחשבים כבריאים או כחולים, ומתחילה יש לדון האם ישנה הגדרת כוללת שסתם זקן חשיב כחולה בדרגת חולי מסוימת, או שאין הגדרה שכזו וממילא נצטרך לדון ולהגדיר בכל סוג של זקנים בפני עצמו כבריאים או כחולים בדרגה מסוימת (ואחר זאת נוכל לברר אם ואילו איסורים הותרו עבורו בשבת קודש).

והנה לגבי צרכים בריאותיים של קטנים מצאנו מפורש ברמ"א (סי' שכח סע' יז) "מותר לומר לגוי לעשות תבשיל לקטן שאין לו מה לאכול, דסתם צרכי קטן כחולה שאב"ס" וכן הוא ברמ"א (סי' רעו סע' א). ומקור הדברים בבעה"ת (סו"ס רנ"ב) ובמרדכי (שבת סי' רנ).

ובבהגר"א (סי' שכח סע' מב) הביא מקור לדינו של הרמ"א ממה דאיתא בגמ' שבת (קמא ב) עיי"ש (ועי' עוד בדברי בקונטרס 'אות היא לעולם-רפואה' עמ' 31-34 מה שהארכנו בביאורי גדרי דין קטן לעניין שבת).

אלא שלגבי צרכים בריאותיים של זקנים אין לכאורה היתר כללי כמו לגבי קטן. ואף שמצאנו שכתב בלקט יושר (עמ' פב) "וזכורני המעות שנודרים בשביל החולה כשברך אותם נתן מיד לחולי אחר באותו מקום או לזקנים החולים כדרכם, דסתם זקינים חולים הם". נלענ"ד שאין כוונתו להשוות דין זקן לדין קטן ולכתוב כאן היתר כללי אלא שכונתו שהחולי מצוי מאוד אצל זקנים, ויש עדיין חובה עלינו לברר כל מקרה לגופו. ומצאתי קצת ראיה לדברי דהנה איתא בגמ' סנהדרין (עו ב) "א"ר יהודה אמר רב המשיא את בתו לזקן והמשיא אשה לבנו קטן והמחזיר אבידה לנכרי עליו הכתוב אומר למען ספות הרוה את הצמאה לא יאבה ה' סלח לו" ובהגהות היעב"ץ על הגמ' העיר בזה "צ"ע שאין נזהרים בזה ונ"ל שאין פירוש זקן לענין זה בן שישים אלא כל שאין לו גבורת אנשים אבל כל שישען על ביתו ויעמוד ומוליד... דהיינו ילד ונושא אפילו בתולה ואינו חושש..." ומשמע דכשנקטו חז"ל לשון "זקן" אין כאן הגדרה כללית ברורה ל'זקן' אלא שדברו במצוי אך למעשה יש לדון בכל מקרה לגופו, וע"ע בזה בתורה תמימה (דברים פכ"ט ס"ק יז) ששו"ט בדברי היעב"ץ. ויש עוד ראיה לדבר מדברי הכה"ח (סי' תקנ ס"ק ו) שדן לגבי ג' צומות לזקנים וכתב להתיר שלא להתענות דווקא לזקנים כאלה שהרופא אמר שהתענית תזיק להם או לזקן בא בימים והוא חלוש, ומשמע מדבריו דעצם היותו בגיל מסוים לא מגדירו עדיין כחולה.

ומצאתי מפורש כדברינו בשו"ת משנ"ה (ח"ו סי' קטו) שנשאל לגבי חיוב זקן בישיבת סוכה וכתב בזה "ומה שדן אי זקן הוי ליה דין חולה הנה פשוט דסתם זקן אינו בכלל חולה ורמז לדבר משנה פסחים פ"ח מ"ו והחולה והזקן הרי דזקן לאו היינו חולה..." (אלא שכתב שם שלעניין צער שהוא הגדר לפטור בסוכה יש ללכת אחר רוב זקנים דודאי לענין צער יש נפ"מ בין ילד לזקן).

[וע"ע ביש"ש (פ"ג אות ז) שכתב לגבי מסירת גט מבעל זקן וחולה שדווקא זקן בן מאה הוא תמיד חולה אך בצעיר יותר משמע מדבריו שם שאינו מוכרח שיהיה חולה.]

וא"כ מוטל עלינו לברר הגדרות שונות לזקנים שונים במצבים שונים.

ב. דין זקן סעודי

והנה לגבי תשושים שמתקשים לתפקד לבדם ללא עזרה וכ"ש לגבי קשיש סעודי שלפי הבנתי מדברי שאלתו של כת"ר המדובר הוא בכה"ג שהדעת שבו היא איטית וחסרה מהרגיל וכן שאינו מסוגל לתפקד לבדו כגון באכילה ובלבישת בגדיו וכד' וכן פעמים רבות אינו שולט בצרכיו ר"ל, והוסיף כת"ר שפעמים רבות יש לו מחלות נלוות, נלענ"ד דחשיב לפחות כחולה שאין בו סכנה.

ואע"פ שבפשטות קיי"ל שגדר חולה שאב"ס הוא כזה שמצטער כל גופו או שמחמת מחלתו נפל למשכב, והרי אפשר שבחלק מאותם זקנים אינם שוכבים כל העת במטה ואפשר אף שאינם מרגישים צער בכל גופם, אמנם נלענ"ד שאין בכך מכדי להוציאם מגדר חולה שאב"ס וזאת משום שנראה שמה שאינם שוכבים כל העת במיטה אינו משום שאינם חולים בדרגת שאב"ס אלא משום שאין תועלת למחלתם במה שישכבו כל העת במיטה, ואף אפשר ששכיבה ממושכת במיטה תגרום להרעת מצב בריאותם (שהרי לא מדובר באדם צעיר וחסון שחלה וכעת זקוק למנוחה לתקופת מה ע"מ להתגבר על מחלתו), וכן מצאתי שכתב הגרשז"א זצ"ל (בספר שולחן שלמה סי' שכח אות כג) שכאב חזק שהשכיבה אינה עוזרתו אך אם הייתה עוזרתו היה שוכב נ"ל שדינו כחולה שאב"ס.

ג. זקן שיש לו מחלה נלווית

מאידך נעלנ"ד שא"א להגדירם באופן גורף כחולה שיש בו סכנה אא"כ מדובר בכה"ג שישנה מחלה נלווית שיש בה חשש פקו"נ שהוא דבר מאוד מצוי אצל זקנים (כגון סכרת, אסטמה, לחץ דם גבוה, מחלות לב וכד') ואז יש לדון בכל קשיש לגופו כחולה שיש בו סכנה (ובזה באנו למחלוקת אם התירו לעשות לצורכו איסורי דאורייתא שאינן נוגעים לפקו"נ וכמו שנכתוב בעז"ה לקמן). אמנם להורות מחמת אותם קשישים שנמצאים במצב של פקו"נ היתר כללי לכל התנהלות בית האבות, אין בידנו וע"ע לקמן.

אלא שיש בזה צד קולא שחולה סיעודי כזה שמוטל במטה ואינו יכול לרדת ממנה ועדיין לא אובחן מצבו ע"י רופא אם הוא בכלל חולה שיש בו סכנה, יש להחשיבו כחולה שיש בו סכנה וכמש"כ בערוה"ש לגבי אכילה ביוה"כ (סי' תריח סע' א) "ומה נקרא סכנה כשאין כאן רופא, נראה דכשמוטל במטה ואינו יכול לירד ממנה הוי חולה שיש בו סכנה... ואפילו אם יש ספק אצלינו הרי ספק פקו"נ ג"כ דוחה שבת ויוה"כ", אמנם נראה שכל שיש אפשרות יש לברר ע"י רופא את מצבו הספציפי של אותו קשיש סיעודי.

ואולי יש עוד להורות בחלק מהמצבים להחשיב קשיש סיעודי כחולה שיש בו סכנה (ללא קשר למחלות נלוות) והוא בצרכים מיוחדים לצורך האכלתם וכד' וכגון שיש צורך במאכל מיוחד לחולה זה ואין אפשרות להכינו מבעו"י וכן אין אפשרות לתת לו תחליפים אחרים לאכילתו, ואם לא ניתן לו את מאכלו בצורה הכרוכה באיסור שבת יגרום הדבר שאותו חולה לא יאכל כלל משך כל יום שבת ק', ובכה"ג לכאורה נראה שאי אכילה יום שלם אצל קשיש סיעודי עלולה להביאו לכדי חשש פקו"נ, וממילא נוכל להתיר להכין לו מאכלו הנ"ל ועי' מש"כ בחזו"א (או"ח סי' נט ס"ק ד) לגבי צרכי אכילה של קטנים שכתב להחשיבו כספק פקו"נ אף כשיש מה להאכילו ללא עשיית האיסור אלא שיש חשש ששינוי סוג מזונו יגרום לא לקלקול מעיים, אמנם אפשר שבקשישים יחמיר יותר וצ"ע. אמנם אף לפי כל זה נלענ"ד שא"א להורות מחמת זה היתר כללי להחשיבו כחולה שיש בו סכנה, אלא רק לעניין אותו צורך אכילה וכד' המדובר כאן (אא"כ יש לו מחלה נלווית שיש בה פקו"נ וכדלעיל).

[ויש להעיר בזה לגבי שימוש במכשיר 'זונדה' בשבת שלפי מה שביררתי אין השימוש בזונדה כרוך באיסור דאורייתא, ואף במכשירי הזונדה המוזנים ע"י מכשיר חשמלי (הנקרא 'קנגרו') נלענ"ד דיש לסמוך בזה על דעת רוב הפוסקים שלא חששו בזה לאיסור דאורייתא אלא רק איסור דרבנן (עי' בית יצחק יו"ד ח"ב במפתחות לסי' לא בהגה שם, לבושי מרדכי ח"א סי' מז, מנחת שלמה ח"א סי' יא, צי"א חי"ט סי' טו ס"ק ב, יבי"א ח"ז או"ח סי' לו ס"ק ג וע"ע באורח משפט סי' סט-עא ובבית ישראל לנדא או"ח סי' מז ד"ה ועכ"פ). וזה דלא כחזו"א (או"ח סי' נ ס"ק ט) שסובר שיש בזה איסור דאורייתא משום בונה במה שסוגר המעגל החשמלי[1], וע"ע במנח"י (ח"ח סי' כו) דאף שבסתמא נראה דס"ל דטוב לחוש לחזו"א הרי שבשעה"ד או בעוד צירופים ס"ל להקל נגד החזו"א ונלענ"ד שנ"ד חשיב שעה"ד.]

וכן לגבי רחיצתם של חולים סיעודיים שאם לא ירחצום בשבת קודש יש חשש שיגיעו לכדי פקו"נ לכאורה יש להורות להתיר לעבור אף איסור דאורייתא ע"מ לרוחצם אם אין אפשרות לעשות זאת ע"י גוי או בשאר דרכים שאין בהם איסור דאורייתא, ועי' מש"כ בזה הגר"י זילברשטיין שליט"א (שיעורי תורה לרופאים ח"ג עמ' 487).

ד.דין זקנים תשושי נפש

לגבי תשושי נפש והם כדברי כת"ר כאלה שאין בהם דעת כלל (כחולי אלצהיימר וכד'), ומצאנו כעין זכר לדבר בדברי הזוה"ק (במדבר קכח ב) "והיינו דאמרי סבא דעתוי סתים ומוחיה סתים ושכיך".

וראשית יש לדון בזה דאם נאמר שישנם מעשים ורפואות שעל ידם אפשר לעכב את התפתחות האלצהיימר ושאר מחלות הנפש (ועי' ברדב"ז ממרים פ"ו ה"י שכתב שמעשים בכל יום בזקנים שנשטתו שע"י הכאה וגערה חזרו לשפיותם), ובזה גם להאריך את אורך ימיו של החולה וגם להאריך לפחות את צלילותו החלקית, נלענ"ד דבכה"ג ההיתר פשוט, ואפילו אם לא יועיל לעניין חיוב המצוות של החולה יש להתירו שהרי מחלת האלצהיימר גורמת בסופו של דבר לפטירתו של החולה ואם ישנה אפשרות לעכב את התפתחות המחלה הוא ודאי בכלל חולה שיש בו סכנה שמחללים עליו שבת אפילו לצורך חיי שעה וכמו שמבואר בשו"ע (סי' שכט סע' ד) ובבהל"כ (שם ד"ה אלא) וע"ע בזה בבית מאיר (או"ח סי' של סע' ב) במה ששו"ט עם הגרע"א.

ומצאתי להגרשז"א זצ"ל (שו"ת מנחת שלמה ח"א סי' צא) שדן לגבי טיפולים מסוכנים לנכים וחולניים ובתוך דבריו כתב "הן אמנם פשוט וברור דאע"ג שהחיים של משותקים ל"ע אינם כלל חיים לפי המושגים הפשוטים שלנו וקשה מאד כח הסבל של החולה וגם של משפחתו, עם כל זאת הננו מצווים וגם חייבים להשתדל בקום ועשה להארכת חייהם של משותקים, ואם הוא חולה חייבים ודאי להזדרז בהצלתו וגם לחלל עליו את השבת, כי הענין של 'חיים' אין לנו שום קנה מידה כמה למדוד את יוקרם וחשיבותם אפילו לא בתורה ומצוות, שהרי מחללין את השבת גם על זקן חולה מוכה שחין אע"פ שהוא חרש ושוטה גמור, ואינו יכול לעשות שום מצוה וחייו הם רק למשא וסבל גדול על משפחתו וגורם להם ביטול תורה ומצוות, ונוסף לצערם הגדול הרי הם אזלי ומדלדלי, אפילו הכי מצוה בגדולי ישראל להשתדל ולעסוק בהצלתו ולחלל עליו את השבת. ועוד יותר מזה נלענ"ד שאפילו אם החולה מצטער הרבה באופן כזה שמצד ההלכה מצוה לבקש עליו שימות, וכמו"ש הר"ן בנדרים והובא גם בפוסקים, מ"מ גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לד' שהחולה ימות ג"כ חייב הוא להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים...". וע"ע בשו"ת אגר"מ (חו"מ ב סי' עה ס"ק ז) ובדברי הגר"י זילברשטיין שליט"א (שם ח"ג עמ' 508 ועמ' 521).

ה. חילול שבת לצורך האטת מחלת אלצהיימר

ואם יהיה מדובר שאותם מעשים ורפואות יועילו רק לצורך הארכת צלילותו החלקית אך לא יועילו בהארכת חייו, הנה בשו"ת חת"ס (או"ח סי' פג) נשאל לגבי קטן שוטה שרפואתו ע"י שישלחו אותו למוסד של גויים ושם יטפלו בו וירפא משטותו ויהיה כמעט כאחד האדם, אלא שבעת שהותו של השוטה הנ"ל באותו מוסד של גויים בודאי שיעבור על הרבה איסורים כאכילת טריפות וכד'. והחת"ס כתב להשיב בזה "אם הוא שוטה כ"כ שיהיה פטור מכל מצות, נהי דמ"מ אסור למיספי לי' איסור בידים, ואפילו נניח דהמסירה לבית החינוך הוי כמיספי איסור בידים, מ"מ שרי כדי להוציאו משטיותו ולהכניסו לדת יהדות, ומוטב שיחלל תורה זמן מה כדי שישמור מצות הרבה, דומה קצת להולך במדבר ואינו יודע מתי שבת שאסור לו לעשות יותר מכדי פקו"נ משום ספק שבת ומ"מ הולך כמה שירצה אפילו למ"ד תחומין דאורייתא, עיין תוס'... דאי לאו הכי לא יגיע לעולם ליישוב, ע"ש... והכא נמי אי לא יאכל עתה דברים האסורים לא יבוא לעולם לידי חיוב דאורייתא. ומיהו ראי' גמורה אין כאן, דהתם גברא בר חיובא הוא ויחלל שבתות הרבה במדבר, אבל הכא למה נאכילהו איסורא כדי שיבוא לידי חיוב הא רחמנא פטרי'... אבל מ"מ בנדון שלפנינו הוי משמע דטוב שיניח אותו כך ולא נביא אותו לידי חיובי מצות לכאורה. ומ"מ נ"ל דשאני הכא דלא הוא ולא אחרים עבדי איסורא עכשיו בשבילו מהיכי תיתי לא נעביד כל טצדקי להכשירו לתורה ולמע"ט, ואע"ג דאנן עבדינן איסורא זוטא במה שמאכילין איסור בידים והתורה אמרה לא תאכילום, י"ל היינו כשאין לצורך מצוה אבל לצורך מצוה שרי... מ"מ מוכח מכל הלין דבמקום מצוה שרי למיספי ליה ומכ"ש הכא להביאו לחיי עד לקיים כל התורה על כן נ"ל בפשטות להתיר. ברם דא צריכא כשהוא מחוייב במצות ולא הגיע לכלל שוטה שדברו בו חכמים בכל מקום ואיננו אלא משום צרכי עוה"ז ועסקיו וכדומה, לכאורה אין ספק שאין להתיר שום איסור בשביל זה ומוטב שיהיה שוטה כל ימיו ואל יהיה רשע שעה א' לפני המקום ב"ה, ומכ"ש שלא נעשה אנחנו איסורא זוטא בשבילו, ואם זה מקרי ספי ליה בידים אסור לנו למספי בידים".

ומבואר מדברי החת"ס שאדם שהוא בר חיוב מצוות עתה אלא שאם לא נתיר לו לעשות איסורים יצא מכלל חיוב מצוות וכן קטן רגיל שאם לא נתיר לו איסורים לא יגיע לכלל חיוב מצוות (מחמת שאונסים אותו גויים וכד') מתירים לעבור איסורים גמורים (כגון חילול שבת) ע"מ להביאם או להשאירם בכלל חיוב מצוות. אמנם קטן שוטה שאינו בר חיוב מצוות ובאופן טבעי גם לא יגיע לכלל חיוב מצוות אין להתיר לעבור עבורו על איסורים גמורים ע"מ להביאו לכלל חיוב מצוות אך איסורא זוטא יש להתיר לצורך זה דהוי כצורך מצווה. ואם יש בו די דעת להתחייב במצוות אך אין בו די דעת לענייני עוה"ז אין להתיר אפילו איסורא זוטא ע"מ לחזק דעתו בענייני עוה"ז.

וא"כ נראה ע"פ דברי החת"ס דכיון שבנ"ד הוא כבר בר חיוב מצוות והחשש הוא שישתטה ויצא מכלל חיוב מצוות יש להתיר לעבור איסורים גמורים לצורך עיכוב מחלתו. וכ"כ בשו"ת בית יצחק שמעלקס (אה"ע סי' לט ס"ק ו) שע"מ שיהיה בר דעת כך שיהיה בגדר בר חיוב מצוות יש להתיר לחלל שבת. וכ"כ בשו"ת נצר מטעי (ח"א סי' ח) להתיר לחלל שבת ע"מ להביאו (או להשאירו) בכלל חיוב מצוות.

[ומה שהחת"ס התיר רק איסורא זוטא היינו דווקא בקטן שוטה שבאופן טבעי לא היה ולא יהיה בר חיוב מצוות אך בגדול שהיה כבר בר חיוב מצוות התיר גם איסורים גמורים. וכ"כ בשו"ת חבלים בנעימים (ח"ד או"ח סי' יג ד"ה ואף) להוכיח מדברי החת"ס שמה שלא רצה להתיר איסורא רבא הוא משום שעכשיו הנער אינו בר חיוב מצוות אך בכה"ג של אדם שהוא כעת בר חיוב מצוות וברצוני להצילו שלא יגיע לכדי שגעון שיוציא אותו מכלל חיוב מצוות נראה שגם החת"ס מודה להתיר.]

והנה הגר"ש קלוגר זצ"ל (חכ"ש או"ח סי' שכח סע' מו) נסתפק במי שחולה בחולי שיגרום לו לעיוורון ורפואתו בדרך הטבע אפשרית רק בבי"ח של גויים ושם יהיה מוכרח לאכול נבלות וטריפות והגרש"ק שם רצה מתחילה להתיר זאת משום שלשיטת ר' ירוחם הלכה כר' יהודה שסומא פטור ממצוות והוי כעין חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה ע"י שישאר בר חיוב מצוות, אלא שלדינא לא מלאו לבו לסמוך על זה ולהתיר איסורי דאורייתא ורק איסורים קלים יותר מתיר שם למעשה (וא"כ לכאורה בנ"ד ג"כ לא היה מסכים הגרש"ק להורות היתר למעשה).

אלא שלענ"ד יש להעיר בדברי הגרש"ק בחכ"ש הנ"ל דנראה שכל מה שלא רצה להתיר למעשה איסור דאורייתא הוא משום שדעת רוב הפוסקים שאין הלכה כר' יהודה וסומא חייב במצוות (וע"ע בזה בשו"ת שאילת יעבץ ח"ב סי' סז), אמנם לגבי שוטה שהוא לכו"ע לא בר חיוב מצוות נלענ"ד שהיה מכריע הגר"ש קלוגר להתיר איסור דאורייתא כדי למנוע שיגיע למצב של שוטה הפטור מהמצוות, וכן ראיתי שביאר בדברי הגרש"ק בשו"ת חבלים בנעימים (שם ד"ה וכן). ויש להביא בזה מה שראיתי בשו"ת בנין צבי מייזליש (ח"א סי' נג ס"ק ג) שדן אם שרי לבטל מילה בזמנה ע"מ להציל מעיורון והביא שבחתן סופר דן בעניין חילול שבת ע"מ להציל מעיורון וצידד להתיר מטעם חלל עליו שבת אחת וכו' אלא שלמעשה נשאר בזה בצ"ע (וע"ע בזה בשו"ת אבנ"ז סי' שכא), והבנין צבי שם כתב שלעניין מילה בזמנה מותר לדחותה ע"מ להציל מעיורון.

ועוד שראיתי להגר"י זילברשטיין שליט"א (שם ח"ד עמ' 94) שהביא בשם הגר"ח מבריסק זצ"ל שעצם השגעון גרידא נחשב פקו"נ וכל שיש בו לרפא את השגעון יש להתיר לעבור על איסור דאורייתא לצורך זה. אלא שהגר"י זילברשטיין שליט"א (שם) נסתפק אם טעם היתרו משום שעצם השגעון חשיב חולי של סכנה (ולפי"ז יש לנו חידוש בדברי הגר"ח) או שטעם היתרו של הגר"ח משום שמחמת השגעון אינו בר חיוב מצוות (והוא כעין דברי החת"ס והבית יצחק הנ"ל) ונפק"מ בכה"ג שאין ברפואתו כדי להקל בשטותו (אמנם לנ"ד יש לצרף בכל מקרה את שיטת הגר"ח).

וע"ע בשו"ת בית יצחק (שם) שכתב "וכל אדם שאין בו דעת נבלה טובה הימנו ובודאי יש בדבר סכנת נפשות דודאי חולי הנפש תולה בחולת הגוף" ולא ביאר יותר מכך, ואפשר שגם בדבריו יש להסתפק כמו שנסתפקו בדברי הגר"ח (ועוד אפשר שטעמו משום שחולה נפש עלול לסכן את עצמו וכמו שנביא לקמן). אמנם מפשטות דבריו שכתב "תולה בחולת הגוף" נלענ"ד שס"ל שעצם החולי הוא פקו"נ בלי תלות בסיבות צדדיות כחיוב מצוות או סיכון עצמו במעשיו (ומש"כ הבית יצחק בהמשך דבריו לדון להתיר מצד הצורך בדעת ע"מ להתחייב במצוות נלענ"ד שהוא צד היתר נוסף חוץ מעצם החולי שבשגעון).

ו. חילול שבת לצורך חולה שעלול להזיק לעצמו

ועוד יש לדון ולהוסיף שבכגון שיש חשש שתשוש הנפש עלול לעשות בחוסר דעתו מעשים שיש בהם לסכן את חייו (או חיי אחרים) חשיב בכה"ג פקו"נ, דהנה כתב בספר מהרי"ל (הל' י"ז בתמוז ותשעה באב סע' יא) "על שהיה חסר דעת ונתרפא מיום אל יום, שאלו ממהר"י סג"ל איך ינהוג בשבוע של ט' באב ובט' באב. והיה מורה לאכול בשר ולשתות יין כל השבוע, וגם לא להתענות בט' באב". ודברי המהרי"ל הובאו להלכה במג"א (סי' תקנד ס"ק ח). ובפרמ"ג (שם) העיר בזה "וכל שיש סכנה אף ביוה"כ אין מתענה" ולכאורה משמע מדבריו דסתם רפואה לצורך מי שהוא חסר דעת לא חשיב צורך פקו"נ.

והנלענ"ד דשוטה כזה שאין חשש שיסכן את עצמו או אחרים מחמת מעשים שיעשה בכוונת שטות לא חשיב פקו"נ (פרט לשיטת הגר"ח מבריסק והבית יצחק לפי אחד הצדדים שבביאור דבריהם וכנ"ל), אמנם כל שיש חשש שמחמת שטותו יסכן את עצמו או את סביבתו נחשב הדבר כפקו"נ, דהנה יעויין מש"כ בשו"ת הרשב"א (במיוחסות לרמב"ן סי' רפא) ז"ל "שאלה, אחד שנשבע עד"ר שלא ישחוק בשום שחוק שיש בו מעות ונשתטה ואח"כ נשתפה מקצת ולפעמים חוזר לשטותו. ויום אחד צחקו לפניו ומצא מנוח וירוח לו, אם מתירים לו מחמת כך או לאו". והשיב בזה "מסופק אני בדבר זה דאפשר לומר שהוא מותר ויש בזה פקו"נ וכמו ששנינו פרק במה מדליקין המכבה את הנר מפני שהוא מתיירא מפני כותים מפני לסטים או בשביל החולה וכו'. וסוגיא דשמעתא התם דאם חולה שיש בו סכנה הוא מותר לכתחילה והא דקתני פטור ה"ה דה"ל למיתני מותר אלא משום דקתני סיפא כחס על הנר חייב תנא רישא פטור. אבל חולה שאיב"ס פטור אבל אסור וכר"ש דאמר כל מלאכה שאצל"ג פטור עליה. ומקצת מרבותינו נ"נ פירשו דכל הנך דתני במתניתא פרק במה מדליקין סכנה יש בהם ומותר לכתח', ולא תני בה פטור אלא משום בשביל החולה שאם אב"ס אינו מותר לכתחילה. וא"כ מפני רוח רעה מותר לכתחילה דכחולה שיש בו סכנה הוא... ומ"מ אפילו הוא מסופק מותר דספק נפשות להקל. ובפ' מפנין אמרו, גבי יולדת אם צריכה לנר חברתה מדלקת לה, ואוקימנא אפילו סומא וקמ"ל דיתובי מיתבא דעתא סברה אי איכא מידי דחזיין, חברתי עבדן לי. אלמא משום יתובי דעתה בלחוד במקום דאיכא סכנת נפשות מותר להדליק הנר דהוי אב מלאכה. וה"נ דאיכא רוח רעה תקפה אפשר דאתי בה לידי סכנה ומשום יתובי דעתא שרינן ליה...".

והנה בשו"ת אדמת קודש (ח"א יו"ד סי' ו) נשאל לגבי מי שהוחזק להיות שוטה ומשתגע מזמן לזמן ונוהג בו השטות כמה ימים וחוזר ומשתפה שיפוי גמור כאילו לא נשתטה כלל. וכשהוא שוטה מתלבש בו רוח רעה עד שיוצא מן הכלל ומניחין אותו בכבלי ברזל בידיו ורגליו חדר בחדר בדלתים, ויש שאומרים שרפואתו הוא שיאכילהו תרנגולת נבלה שמתה בידי שמים והשאלה אם חשיב האיש הנ"ל כחולה שיש בו סכנה וכן אם נחשב הדבר כרפואה ידוע. והשיב האדמת קודש "הנה לספק הראשון שנסתפק השואל ה"י לדעתי דעת הדיוט פשיטא לי דודאי חולי זה הוא חולי שיש בו סכנת נפשות ואף שאינו מסוכן ע"י שמות ימות מחולי זה. מ"מ מסוכן הוא שהוא בידו ימית עצמו ולכן נזהרין בני אדם שאינם מניחין אצלו שום כלי משחית אפילו מחט קטנה וגם מניחין בידיו ורגליו כבלי ברזל כדי שלא יחנוק עצמו בידיו ולא יפיל עצמו מאיגרא רמה לביר' עמיקתא... ואף את"ל שאין חולי זה מסוכן לשעתו אלא שנמשך ממנו סכנה כמדובר אפ"ה שרי להאכילו איסור בידים כדי שלא יבא לידי סכנה... וכמעט לבי אומר שהאריכות בזה היא כמשנה שאינה צריכה ותו לא מידי בספק הראשון..." (ובתוך דבריו הביא האדמת קודש גם לדברי המיוחסות לרמב"ן הנ"ל). ובשיורי ברכה (סי' קנה ס"ק ב) ובלבושי מרדכי (חו"מ מה"ק סי לט ד"ה והנה בנדון) הביאו דברי האדמת קודש להלכה.

וכ"כ בשו"ת חבלים בנעימים (שם ד"ה אבל) ובשו"ת צי"א (ח"ד סו"ס יד, חי"ב סי' יח ס"ק ח) ששוטה חשיב חולי של סכנה כשיש חשש שיסכן את עצמו או את סביבתו. וכ"כ בס' חזו"ע (שבת ח"ג עמ' רעח) והביא ראיה מדברי רש"י (תענית כב ב) "מפני רוח רעה- שנכנס בו רוח שידה, ורץ והולך, ושמא יטבע בנהר או יפול וימות" וע"ע שו"ת יבי"א (ח"ג יו"ד סי' כג ס"ק ל).

וא"כ נראה לבאר שהמהרי"ל מיירי בחסר דעה שאינו מסכן סביבתו או את עצמו ואילו הפרמ"ג כתב היתרו ביוה"כ בכה"ג שמסכן את עצמו או את אחרים, וסייעתה לדברי נראה ממש"כ בשו"ת אגר"מ (אה"ע א סי' סה) שנשאל לגבי אשה שנשתטית אחר הלידה בשני הילדים שהולידה (ונעלנ"ד שכוונתו ל'דיכאון אחרי לידה') והרופאים אסרו לה להתעבר אם יש להתירה לשמש במוך. והאגר"מ שם כותב להתיר לה לשמש במוך ועיקר טעמו משום "ששטות הוא ענין סכנה לא רק לעצמה אלא גם להילדים הקטנים שאף מי ששטותו אינו לעשות רע, אפשר להתהפך שתרצה לעשות רעה לעצמה ולהילדים ח"ו וא"א להעמיד שומרים על זה". ובסוף תשובתו שם הוסיף האגר"מ "ובדבר אם הרופאים אומרים שאם תתענה תחזור לשטותה אם רשאה לאכול ביו"כ, פשוט שמותרת משום דשטות הוא סכנה, ואף שהמחלה עצמה לא תמיתנה אבל כיון שמצד המחלה אפשר שתמית עצמה ואת אחרים הוא ג"כ פקו"נ".

ואמנם אפשר שלא רק בכה"ג שמסכן עצמו או סביבתו ע"י מעשים שעושה בכוונת שטות חשיב חולה מסוכן אלא אף אם אין עושה מעשים מסוכנים בכוונת שטות ורק הוא בדרגת שטות שכזו שאינו מסוגל לשמור את עצמו מסכנות (וכגון חולה אלצהיימר שלעיתים אינו מסוגל מלהישמר ללכת באמצע הכביש וכד') יש להחשיבו כחולה מסוכן דהנה אחיו של האדמת קודש בשו"ת פרי הארץ (ח"ג יו"ד סי' ב) נשאל ג"כ שאלה זו וכתב להתיר להאכיל איסור תורה לחולה נפש שכזה אם היא רפואה ידועה שהרי חולה זה חשיב חולה שיש בו סכנה משום "דמתוך שאין בו דעת פעמים שמסתכן להפיל עצמו במים שאין להם סוף או להרוג את עצמו דדמי לחולי הנופל דחשיב ליה חולי של סכנה ה"נ בשוטה חולי של סכנה מיקרי וזה פשוט אשר עין בעין רואה מתוך השטות כמה מיקרים רעים ופגעים רעים יזדמנו לו אם לא שאוסרין אותו בכבלי ברזל ודבר זה א"צ לפנים". ולכאורה משמעות דבריו שאין החשש דווקא שהשוטה יעשה במתכוון מעשים רעים לעצמו או לזולתו אלא שמחמת שטותו אינו יכול לשמור על עצמו וממילא יש לחוש שיגיע לכדי סכנה.

ונראה שכן היא גם דעת שו"ת בנין צבי (שם ס"ק ה) שאחר שדן אם להתיר משום חלל עליו שבת אחת, כתב שבשוטה ודאי שיש להתיר מטעם דהוי כחולה במחלת הנפילה כיון שלפעמים מסתכן וסיים בה "ולפי"ז יש לצדד ולומר דגם סומא חשיב בכלל אלו דפעמים מסתכן ע"י שאינו רואה לאן הולך והוא בכלל דאפשר שיבוא עי"ז לידי סכנה ומותר לחלל שבת כדי להצילו מעיורון", ומשמע שהוא היתר כללי וכמו בעיור שא"צ שיהיה בו רצון לפגוע בעצמו ע"מ להגדירו כחולי של סכנה אלא די במה שאינו יכול לשמור על עצמו מסכנה, ה"ה לשוטה שאינו יכול לשמור את עצמו כחולה אלצהיימר וכד' (אלא שהבנין צבי סיים בא "ולהלכה למעשה צ"ע בזה").

וסייעתה לדברי דמצאתי להגר"י זילברשטיין שליט"א (שיעורי תורה לרופאים ח"ד עמ' 94) שכתב בשם חמיו הגרי"ש אלישיב זצ"ל "כשם שחולה במחלת הנפילה קבע החת"ס דנחשב למסוכן, מטעם דיכול ליפול וליהרג, כך גם בשגעון. למרות שהוא מוחזק שלא יהרוג את עצמו או את אחרים, בכל זאת מסוכן הוא, כי אין לו חוש ודעת לשמור על חייו ועל בריאותו [ומסוגל הוא לדוגמא לעבור ברמזור אדום מבלי לשים לב שיכול ליהרג, הוא לא יודע לשמור על עצמו מצינים ופחים וכד'] ולכן חסרון הדעת נחשב למצב של סכנה". וממילא לפי דברי הגריש"א אפשר שכל חולה אלצהיימר ר"ל נחשב כפקו"נ כיון שאינו יכול לשמור על עצמו מלהגיע לכדי סכנת חיים, וכ"ש בצירוף שיטת הגר"ח מבריסק והבית יצחק הנ"ל (שעצם השגעון חשיב פקו"נ) אפשר שיש להחשיב כל חולה אלצהיימר (והדומים לו) כחולה שיש בו סכנה (להתיר לצורכו לעבור על איסורי דאורייתא בצורה המותרת וכדלקמן).

[אלא שעדיין צריך לי עיון בזה דאפשר שבכה"ג שהחולה הנ"ל הוא סיעודי והוא מרותק למיטה ואינו נייד בכוחות עצמו אפשר שאין חשש שיסכן את עצמו מחמת חוסר דעתו וממילא בכה"ג לא שייך היתרו של הגריש"א זצ"ל, וכן צ"ע מחמת מה שהבאנו לעיל להסתפק בדברי הגר"ח והבית יצחק דא"ת דטעם דבריהם משום שהיותו שוטה גורם שלא יהיה בר חיוב מצוות ממילא י"ל שאין בכך להצטרף להיתר כללי לחולי אלצהיימר ורק בחולים שיש אפשרות ברפואות מסוימות להקל או לעכב שטותם כך שיהיו ברי חיוב מצוות נוכל לצרף דברי הגר"ח והבית יצחק.]

ז. סוגי האיסורים שהתרנו לצורך זקנים שבדרגת חולה שאין בו סכנה

והנה לצורך אותם הקשישים שהגדרנו כחושאב"ס יש להתיר לעשות לצורך האכלתו וכד' מלאכות דאורייתא ע"י גויים כמבואר בשו"ע (או"ח סי' שכח סע' יז).

כמו"כ יש להתיר מלאכות דרבנן ע"י ישראל ואם יכול יעשה הישראל את המלאכות דרבנן בשינוי אך אם א"א א"צ לעשותם בשינוי וכמו שמפורש בחי' הרמב"ן (ע"ז כח ב) כשכתב לבאר שצריך לעשות לצורך חולה שאב"ס את המעשה בשינוי כתב "משו"ה הוא דכל היכא דאפשר לשנויי משנינן" ומשמע מדבריו דהיכן שא"א לעשות את השבות בשינוי יהיה מותר לעשותו כדרכו. וכן מצאנו מפורש שפסק בחיי"א (כלל סט סע' יב) שכתב "ואם א"א ע"י שינוי ולא ע"י נכרי מתר לעשות כדרכו כן נראה לי". וע"ע במשנ"ב (סי' שכח ס"ק קב) שדן לגבי מי שיש לו כאב גדול בשיניים וכתב ע"פ החיי"א הנ"ל דאם א"א ע"י שינוי יכול לשים הרפואה בלא שינוי. ונראה לצרף להיתר הנ"ל את שיטת הרמב"ם ע"פ ביאור המ"מ והטור והדרכ"מ דס"ל תמיד להתיר שבות כדרכו לצורך חולה שאב"ס, וכן דעת הרשב"א בתשובה וכ"נ דעת הרי"ף והמרדכי והראב"ד. וכן יש לצרף את מה שהרמ"א בדרכ"מ (ס"ק ח) כתב שהעיקר לדינא כדעת הרמב"ם ע"פ המ"מ וכל שאר הראשונים דס"ל להתיר שבות כדרכו. וע"ע בשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קנג) שכתב שכן דעת הרמ"א להלכה וביאר שם מדוע הרמ"א לא כתב בהדיא בסע' יז לחלוק על השו"ע (וע"ע מה שהארכתי בזה בקונטרס 'אות היא לעולם' הנ"ל פ"ד ס"ק מא).

ונלענ"ד שכשלצורך חלק מהקשישים המוגדרים כחולה שאב"ס אפשר להסתדר ללא האיסור דרבנן הנ"ל ולצורך אחרים (המוגדרים ג"כ כחולה שאב"ס) מוכרחים לעשות האיסור דרבנן הנ"ל, ובמטבח בית האבות עושים לכל הזקנים כאחד והוא קושי גדול לחלק כך שלחלקם יעשו האיסור דרבנן ולאחרים לא, אזי בכה"ג יש להתיר שיעשו לכל הקשישים שהם בגדר חושאב"ס את האיסור דרבנן (או את הדאורייתא ע"י גוי), ואע"פ שכתב בשו"ת מנחת יצחק (ח"ג סי' כד ס"ק ג) דכל מה שאנו מתירים איסורים (שבות או שבות בשינוי וכו') לצורך חולה שאב"ס היינו דווקא כשא"א לעשות הנצרך בהיתר אך אם אפשר לעשותו בהיתר אין להתיר איסורים (גם לא איסורי דרבנן), הרי הוא עצמו כתב להתיר בכה"ג שהוא טורח יותר גדול או הפסד לעשותו בהיתר, ובכה"ג של מוסד כ"כ גדול נלענ"ד שגם הוא יודה להתיר, ועוד שהרי המנחת יצחק (שם ס"ק י וס"ק יז) הביא לדעת האבנ"ז דס"ל שאפילו היכן שאפשר לעשות צורך החולה ללא דחיית איסור, מותר לדחות האיסור לצורך החולה.

ח. סוגי האיסורים שהתרנו לצורך זקנים שבדרגת חולה שיש בו סכנה

ולעניין החולים שהגדרנו כנמצאים במצב של פקו"נ, הנה ידוע דפקו"נ דוחה שבת, אלא שלמעשה נלענ"ד שיש לתכנן מה שניתן לפני שבת ע"מ להפחית את האיסורים כמה שניתן ואין לסמוך על מה שנכנס למצב של פקו"נ וממילא יהיה מותר, דהנה הב"י (או"ח סי' רמח) הביא בשם הרז"ה דמה שאין מפליגין בספינה ג' ימים לפני שבת הוא משום "דים מקום סכנה הוא וג' ימים קודם השבת קמי שבתא מיקרי ונראה כמתנה לדחות את השבת מפני שאין דבר שעומד בפני פקו"נ". והנה השו"ע (סי' רמח סע' א-ב) לא פסק כטעם הרז"ה אלא כתב שהוא משום עונג שבת וכטעם הרי"ף, אמנם הרמ"א שם פסק כטעם הרז"ה דהוי כמתנה מעיקרא לחלל שבת (עי' בבהגר"א ס"ק ג וס"ק ט ובמשנ"ב ס"ק ח וס"ק יז).

ואמנם מוכח מהשו"ע (שם סע' ד) שמקבל לדינא גם את דברי הרז"ה שהרי כתב שם השו"ע "היוצאים בשיירא במדבר והכל יודעים שהם צריכים לחלל שבת כי מפני הסכנה לא יוכלו לעכב במדבר בשבת לבדם, ג' ימים קודם שבת אסורים לצאת וביום ראשון ובשני ובשלישי מותר לצאת, ואם אח"כ יארע לו סכנה ויצטרך לחלל שבת מפני פקו"נ מותר ואין כאן חילול" ומקור דברי השו"ע בדברי הריב"ש והתשב"ץ שכתבו כן אליבא דרז"ה (ועי' בקובץ שיעורים כתובות אות יג שכתב שהאיסור לצאת בשיירא ג' ימים לפני שבת הוא מדרבנן). ולכאורה יש להוכיח כנ"ל גם ממש"כ בב"י בבדק הבית (יו"ד סי' רסח) בשם הרשב"ץ עיי"ש.

[וכן ראיתי בס' שש"כ (מה"ב פל"ב סע' לג) שכתב "מיום ד' בשבוע ואילך אסור לעשות מעשה שכתוצאה ממנו יווצר מצב של פקו"נ ויהיה צורך בחילול שבת. ולכן אם יש צורך בניתוח שאינו דחוף כגון ניתוח שקדים אם רק אפשר הדבר יש לקובעו לראשית השבוע שמא יצטרכו לחלל שבת לשם טיפול אחרי הניתוח". וציין השש"כ לדברי הרז"ה ולדברי השו"ע סע' ד כנ"ל.]

ובמג"א (ס"ק יד) ובמשנ"ב (ס"ק כו) הביאו מהרדב"ז וממהר"י בן לב שמחמירים יותר מהשו"ע וכל שידוע לו בודאי שיצטרך לחלל שבת אין לו לצאת לשיירה אף בימים א' ב' וג', ובמג"א (ס"ק כ) משמע שפוסק להחמיר כרדב"ז ומהר"י בן לב, וע"ע בא"ר (ס"ק יב) במה שחלק על המג"א.

והנה לכאורה היה לנו לומר דה"ה בנ"ד שיש לנו חיוב להתכונן מעיקרא לפני שבת ולתכנן צעדינו ע"מ להימנע ככל הניתן מחלול שבת ואפילו במה שנוגע לאיסור דרבנן כדמשמע במג"א (ס"ק יג) ובמשנ"ב (ס"ק כה) וממילא יהיה עלינו חיוב לדאוג מעיקרא לעובדים אינם יהודים לש"ק וכן למתקני גרמא למיניהם וכד', דלא מיבעיא אליבא דרדב"ז ומהריב"ל שכל שודאי לנו שנגיע לכדי חילול שבת חובה עלינו להמנע מלהכנס למצב זה אפילו מיום ראשון אלא אפילו אליבא דהשו"ע והרמ"א י"ל שיש עלינו חוב זה שהרי ודאי מצוי שמקבלים קשיש חולה בימי רביעי או חמישי או שישי ולא מגבילים קבלת הקשישים לימי ראשון שני ושלישי והרי זו מציאות שידוע לנו שנצטרך לחלל שבת.

[ועי' בקוב"ש (שם) שכתב שאפשר שצריך לחלק בין יוצא בשיירה לבין דין האכלת איסור לחולה, דביוצא בשיירה אסרו ג' ימים לפני שבת משום שעושה מעשה בקום עשה להכניס עצמו לפקו"נ שיצריך לחלל שבת ואילו בהאכלת איסור לחולה אין חייב בקום עשה להתכונן מעיקרא שיהיה מזומן אצלו דבר היתר, וממילא אפשר שאליבא דהשו"ע אין חיוב להתכונן מעיקרא למנוע חילול שבת. אמנם לענ"ד אין בכך לדחות דברינו דראשית מדברי הקוב"ש משמע שמסתפק בזה ואינו מוכרע אצלו, ועוד שאפשר שקבלת חולים מסוכנים ג' ימים לפני שבת חשיב כיציאה בשיירה ג' ימים לפני שבת.]

ואע"פ שיש לדחות ששני הכא שטיפול בזקנים ודאי חשיב דבר מצווה ולגבי דבר מצווה פוסק השו"ע (שם) "והעולה לא"י אם נזדמנה לו שיירא אפילו בער"ש, כיון דדבר מצוה הוא יכול לפרוש. ופוסק עמהם לשבות ואם אחר שיהיו במדבר לא ירצו לשבות עמו יכול ללכת עמהם חוץ לתחום מפני פקו"נ", אך נלענ"ד שאינו כן שהרי השו"ע כתב שצריך לפסוק עמהם ובבהל"כ (ד"ה ופוסק) האריך להוכיח שהפסיקה היא לעיכובא וממילא נראה שבנ"ד יש חובה לסכם עם המוסד לעשות מעיקרא כל שביכולתו ע"מ להמעיט בחילול שבת (ועיי"ש בבהל"כ שכתב שלעניין איסורי דרבנן מקילים שאין הפסיקה לעיכובא).

ולכאורה ראיה לדברנו שצריך להכין כל הניתן לפני שבת ע"מ למעט איסורים בשבת, ממש"כ בספר חסידים (סי' תתנה) "אשה הרה וכבר הגיע חודש התשיעי להריונה בער"ש עם חשיכה יטמין מים חמין כדי שאם תלד בליל שבת או בשבת הרי המים חמין מזומנין ולא יחללו שבת" ודברי הספר חסידים הובאו גם במשנ"ב (סי' של ס"ק א) אלא שהמשנ"ב כתב בלשון ראוי ואילו בס' חסידים משמע לכאורה שהוא חיוב (וכן יש להעיר מלשון ערוה"ש סע' ג), ונלענ"ד לבאר שמה שמשנ"ב כתב בלשון ראוי היינו משום שכאן מיירי שאין ידוע בודאות שיצטרך לחלל שבת שהרי רוב הסיכויים שלא תלד בשבת אך כשודאי שיצטרכו לחלל שבת גם המשנ"ב יודה בזה. אחר שאמרתי דברי אלו ראיתי מש"כ בס' תורת היולדת (פ"ב ס"ק א) ובריך רחמנא דסייען שבחלק מדברינו אלו זכינו לכוון לדבריו עיי"ש.

אחר זאת ראיתי לדברי שו"ת חת"ס (יו"ד סו"ס שלח) ולכאורה מדבריו סייעתה גדולה לדברינו שהוא שם נשאל אם יש היתר לרופא כהן ללכת לבדוק ולהעיד על מת שהוא מת ע"מ שהמלכות תתיר לקוברו, והחת"ס כתב להחמיר שם ובתוך דבריו כתב בזה "ולו יהיבנא ליה טעותי' היינו אי עומד לפנינו פקו"נ ויש לפנינו כהן וישראל נאמר כל הזריז הרי זה משובח ולא נדקדק בין כהן לישראל אבל שיהיה כהן מכין לעצמו לוותר קדושת כהונתו שאם יזדמן לפניו פקו"נ יהיה הוא המתעסק ולא אחר וכי אין אנו מצווים להכן בע"ש כל ההכנות ליולדת ולחולה ולצרכי מילה כדי שלא נצטרך לחלל שבת אלא אם לא הביא מע"ש ואירע בשבת אז הזריז הרי זה משובח... מ"מ יש ללמוד כן מספינה ג"י קודם שבת דלרמב"ן לטעמי' דאין הטעם משום דמתנה לחלל שבת והתם לדבר מצוה אפילו לרז"ה מותר ולרמב"ן אפילו בלא דבר מצוה מותר ועי' ב"י גבי מכס מ"מ התם אולי ואולי יזדמן חילול שבת וגבי מכס איננו אלא איסור דרבנן והקילו בהפסד דלא גזרו רבנן בכך וה"נ ברופא אולי יזדמן גוסס שיצטרך לרופא וכולי האי ואולי ע"כ בשעה שנעשה רופא בהיתר נעשה וכל שיזדמן אח"כ גוסס הצריך לרופא מתירין לו אבל ביקור מתים אפילו בלי שיצטרכו לו ועל כל המתים צריך ליכנס הוי כמוותר כהונתו משו' פרנסתו זה לא יעלה על הדעת ח"ו...". ומבואר בחת"ס שכל שודאי לנו שיהיה חולה וכד' בשבת (ובביה"ח ובית אבות שכזה נראה שחשיב ודאי לנו שנצטרך לחלל שבת) מצווה עלינו להכין כל הנצרך לפני שבת ע"מ שלא נצטרך לחלל שבת.

ועוד י"ל שצריך להתכונן מעיקרא למעט באיסורים ככל הניתן דהנה בשו"ע (שכח סע' ד) כתב "מכה של חלל אינה צריכה אומד, שאפילו אין שם בקיאים וחולה אינו אומר כלום, עושים לו כל שרגילים לעשות לו בחול" ומקור דברי השו"ע הם ברמב"ן ובמ"מ. ובמג"א (ס"ק ד) כתב שכוונת השו"ע שעושים לחולה שיש בו סכנה כל דבר שהיו עושים לו בחול אפילו אם במניעת אותו דבר אין סכנה. אמנם בבהל"כ (ד"ה כל שרגילים) האריך להוכיח שדעת רוב רובם של הראשונים לאסור במידי שאין במניעתו פיקו"נ והוכיח שאף דעת הרמב"ן עצמו לאסור והסיק בבהל"כ להחמיר אא"כ יש חשש שע"י מניעת הדבר יחלש ויכבד חוליו. ובמשנ"ב (ס"ק יד) מבואר שלא אמר להחמיר אלא דווקא במלאכות דאורייתא. וממילא אליבא דרוב הראשונים והמשנ"ב אין להתיר לעשות איסורי דאורייתא לצורך המוגדר כחולה שיש בו סכנה אלא בדברים שבמניעתם יש חשש איסור דאורייתא, ולמיטב הבנתי רוב צרכי הקשיש הכרוכים באיסור דאורייתא אין במניעתם בכדי פקו"נ וממילא לא מצאנו פטרון לרוב צרכי הקשיש ומוטל עלינו להתכונן מעיקרא לפני שבת ע"מ שנוכל לעשות צרכיהם אלה.

וא"כ משני טעמים אלה מוטל עלינו להתכונן מלפני שבת ככל הניתן ע"מ למנוע ככל הניתן חילולי שבת (לפחות במילתא דאורייתא) ע"י העסקת גויים בשבת או ע"י מכשירי גרמא וכד' כך שנוכל לעשות לצורך הקשיש כמה שיותר מצרכיו בשבת קודש, ורק כשלא התכוננו מראש למניעת חילול שבת והזקן הוא כזה שיש בו סכנה נתיר לעשות כל מה שנצרך לאותו זקן והוא נוגע לפקו"נ (ובצרכים שאינם נוגעים לפקו"נ באנו למחלוקת השו"ע והמשנ"ב הנ"ל).

ט. סיכום הדינים למעשה

א. סתם היותו של אדם בגיל מבוגר אינו מגדירו אוטומטית כחולה, ויש לברר את מצבו הבריאותי של כל זקן אם הוא בריא או חולה ובאיזו דרגת חולי.

ב. זקן שהוא סיעודי באופן חלקי או באופן מלא מוגדר כחולה שאין בו סכנה.

ג. באם לזקן ישנה מחלה נלווית שיש בה צד סכנה (כגון מחלת לב, סכרת, אסטמה וכד') פשוט שהוא מוגדר כחולה שיש בו סכנה.

ד. חולה סיעודי המוטל במטה ואינו יכול לרדת ממנה ועדיין לא אובחן מצבו ע"י רופא אם הוא בכלל חולה שיש בו סכנה, יש להחשיבו כחולה שיש בו סכנה, אלא שכל שיש אפשרות יש לברר ע"י רופא את מצבו הספציפי של אותו קשיש סיעודי לפני שמחללים שבת לצורכו.

ה. קשיש הנצרך למאכל מיוחד שהכנתו כרוכה בחילול שבת ואין אפשרות להכינו מלפני שבת ואם לא יכינו עבורו את מאכלו המיוחד לא יאכל משך כל יום השבת, יש להתיר להכינו בשבת.

ו. לגבי צרכי קשישים יש להורות כדעת רוב הפוסקים שבעצם סגירת מעגל חשמלי אין איסור דאורייתא אלא רק איסור דרבנן (אא"כ מדובר בחשש מבעיר כגון בחוטי להט וכד' שאז לכו"ע הוא איסור דאורייתא).

ז. חולים סיעודיים שאם לא ירחצום בשבת קודש יש חשש שיגיעו לכדי פקו"נ (ואין אפשרות לעשות זאת ע"י גוי או בשאר דרכים שאין בהם איסור דאורייתא) מותר לעבור אף איסור דאורייתא ע"מ לרוחצם.

ח. חולה אלצהיימר שע"י רפואות וטיפולים הכרוכים בחילול שבת נוכל לעכב את מחלתו כך שיאריכו ימיו מוגדר הדבר כפקו"נ ומותר לחלל שבת לצורך טיפול בו.

ט. חולה אלצהיימר שע"י רפואות וטיפולים הכרוכים בחילול שבת נוכל לעכב את מחלתו כך שישאר בר חיוב מצוות זמן רב יותר נראה להחשיב טיפולים אלה כפקו"נ ולהתיר לעשותם בשבת.

י. תשושי נפש שיש חשש שיסכנו במעשים שיעשו בדעתם המשוגעת את עצמם או אחרים מוגדרים כחולה שיש בו סכנה.

יא. על אף הנאמר לעיל שתשושי נפש כחולי אלצהיימר וכד' אם אינם מודעים למעשיהם ועלולים להגיע לכדי סכנה מחמת שאינם נזהרים על חייהם מוגדרים כחולה שיש בו סכנה, הרי שאם שבמקרה שהם מרותקים למיטתם ואין כ"כ חשש שיסכנו את חיי עצמם צ"ע אם להחשיבם כחולה שיש בו סכנה.

יב. חולה שאין בו סכנה מותר לעשות לצורכו איסורי דאורייתא ע"י גוי, כמו"כ מותר ליהודי לעשות לצורכו איסורי דרבנן בשינוי ואם א"א לעשותו בשינוי מותר לעשות את האיסור דרבנן גם בלי שינוי.

יג. בדברים שנעשים כאחד לכל הקשישים (כגון הכנת אוכל במטבח בית האבות), אם לצורך חלק מהקשישים המוגדרים כחולה שאב"ס אפשר להסתדר ללא האיסורי דרבנן הנ"ל, ולצורך אחרים (המוגדרים ג"כ כחולה שאב"ס) מוכרחים לעשות האיסור דרבנן הנ"ל, יש להורות היתר כללי לצורך כל הקשישים שבבית האבות לעשות לצרכם את האיסור דרבנן (אם אפשר בשינוי) וא"צ לברר בכל חולה לגופו.

יד. זקנים שהוגדרו כחולה שיש בו סכנה יש להתיר לעשות לצרכם אף איסורי דאורייתא, לדעת השו"ע מותר לעשות לצרכם כל צורך רפואי שרגילים לעשות לצורך חולה בימות החול אפילו אם ברור שבמניעת אותו איסור דאורייתא אין חשש סכנה לחולה, ולדעת המשנ"ב אין להתיר לעשות לצורכו איסורי דאורייתא אלא אם מניעת אותו איסור עלולה לסכן את חייו.

טו. יש לארגן ולתכנן את בית האבות מלכתחילה כך שיופחתו איסורי דאורייתא ודרבנן הנעשים בו לצורך חולים (ולצורך כך יש להביא עובדים גויים לשבת, מכשירי גרמא וכו') ולא נאמרו כל ההיתרים הנ"ל אלא בכגון שלא התכוננו לפני שבת כראוי או שא"א להתכונן לפני שבת כראוי להפחתת האיסור.

גיורא ברנר

 

 

 

תשובות בעניין הנ"ל




א.

הרב אביגדר נבנצל שליט"א

רבה של העיר העתיקה בירושלים תובב"א.

 

הנני מסכים לכל דבריו בעניין בית האבות. והקב"ה ישלח רפואה שלמה לכל חולי עמו ישראל.

ביקרא דאורייתא ובברכת כוח"ט

צעיר הלויים

אביגדר נבנצל

  




ב.

הרב יואל קטן שליט"א

ראש מכון 'שלמה אומן'

 

 אחדשה"ט. קיבלתי בתודה את החוברת היפה והגדושה וגם את המכתב המצורף. ייש"כ גם על זה וגם על זה, בירור מקיף וחשוב. בוודאי שלא התכוונת שאני הקטן אחווה דעתי על דבריך החשובים והנכונים, ורציתי רק להעיר שבמסקנות למעשה הייתה חסרה לי הקטן הערה [פשוטה כמובן מצד עצמה] שבכל ספק ברמת הסכנה וברמת הצורך של טיפול פלוני שיש בו צד סכנה - ספק נפשות להקל, והמחמיר ואף המשתהה ח"ו עלול לשפוך דם. עוד הייתי מוסיף עניין טכני-מהותי, שראוי שבכל מוסד כזה יהיה אדם מבין בהלכה אם לא רב פוסק ממש שיהיה נגיש בפלאפון גם בשבת [!], כך שכאשר קיימת שאלה דחופה למעשה והנמצאים אינם יכולים להכריע בה ומשום-מה גם אינם יכולים\רוצים להחמיר בנפשות בלא אישורו תהיה להם אפשרות קלה להשיגו.

הק' יואל.




 

 ג.

הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א

ראש ישיבת ברכת משה

 

 

 

את מכתבו קבלתי יחד עם הקונטרס המלא ד"ת שנתלבנו בכולל בגבעת אסף.

בענין בית אבות סיעודי, אין ספק כל המסקנות שהסיק כת"ר הן נכונות. אמנם בוודאי במוסד שיש בו הרבה ישישים אין להימנע בשבת מלספק לחולה שיש בו סכנה כל צרכיו כולם אפילו כאלה שאין בהם צורך חיוני (כדעת הרמב"ם והאו"ח) ואין להחמיר בזה כלל.

ברם במוסד גדול יש דברים שאין צורך לחלל שבת גם עבור חולים מסוכנים. כגון ארוחות שבת- הללו מכינים אותם לפני השבת. אולם מאידך, יש בעיות שלא ניתן להתמודד איתן לפני השבת. למשל, רוב הזקנים אם לא כולם, מקבלים יום יום כדורים שונים וטיפולים שונים, ובכל אלה חייבים לרשום, אילו כדורים לקח ובאיזו שעה וכיו"ב. אם לא יירשמו הדברים הללו יכול הדבר לגרום לסכנה גדולה ר"ל, כי הרופא במשמרת הבאה לא ידע עם מה יש להתמודד. לפיכך חשוב שתהא אפשרות לרשום דברים או בעט שבת או במחשב. כמובן זה דורש היערכות מיוחדת.

לפענ"ד חשוב שימנו רב מומחה שישהה זמן מסוים בבית האבות ויראה את כל סוגי הפעולות הנעשות שם, כדי שידע על מה ניתן להיערך מקודם ועל מה לא.

וה' ינחנו בדרך אמת ויצילנו משגיאות.

בברכת כוח"