מגילה - ספר - אגרת (דרשה לפורים)
הרב ינון קליין שליט"א
אופן אחיזת המגילה בשעת הקריאה | מגילה נקראת אגרת | כפה עליהם הר כגיגית | הדר קיבלוה | טעם למניין עשרת הדברות | תורה חתומה ניתנה או מגילה מגילה ניתנה | חטא ישראל בימי מרדכי ואסתר | מפני שהשתחוו לצלם | המן עניינו שניות | תשובת המשקל | מלחמת עמלק | אסתר – אסתהר | לב אחד לאביו שבשמיים | רצון ישראל מעורר את רצון ה' | החוט המשולש | טעם לחילוק המנהגים באופן אחיזת המגילה | עבודת הפרט ועבודת הכלל
א. נחלקו המנהגים גבי אופן אחיזת המגילה בעת קריאתה.
"והקורא אותה קורא ופושטה כאגרת[1] וכשיגמור חוזר וכורכה כולה ומברך. אבל בתשובת הגאון נמצא כורכה וקורא כספר תורה ואינו פושטה כאגרת וכן נמסר בשתי ישיבות ונהגו בכמה מקומות שקורא וכורך כס"ת" (מרדכי מגילה רמז תת).
וצריך ביאור בשרש מחלוקתם, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם?
להבין דבר זה צריך להקדים ולבאר מה בין אגרת למגילה.
ב. אמרו חז"ל (מגילה יט א): "ואמר רבי חלבו אמר רב חמא בר גוריא אמר רב: מגילה נקראת ספר ונקראת אגרת, נקראת ספר - שאם תפרה בחוטי פשתן פסולה, ונקראת אגרת - שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה, אמר רב נחמן: ובלבד שיהו משולשין".
והיינו שלמגילה יש שני שמות. נקראת ספר, דכתיב (אסתר ט, לב): "וּמַאֲמַר אֶסְתֵּר קִיַּם דִּבְרֵי הַפֻּרִים הָאֵלֶּה וְנִכְתָּב בַּסֵּפֶר". נקראת אגרת דכתיב (שם כו): "עַל כֵּן קָרְאוּ לַיָּמִים הָאֵלֶּה פוּרִים עַל שֵׁם הַפּוּר עַל כֵּן עַל כָּל דִּבְרֵי הָאִגֶּרֶת הַזֹּאת וּמָה רָאוּ עַל כָּכָה וּמָה הִגִּיעַ אֲלֵיהֶם". וכתיב (שם כט): "וַתִּכְתֹּב אֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה בַת אֲבִיחַיִל וּמָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי אֶת כָּל תֹּקֶף לְקַיֵּם אֵת אִגֶּרֶת הַפּוּרִים הַזֹּאת הַשֵּׁנִית".
ובמה שנקראה גם אגרת ולא רק ספר, יש קולא, "לומר שאינה חמורה כספר" (רש"י מגילה שם ד"ה ונקראת). שבספר (תורה) צריך תפירה לכל אורך היריעה ובאגרת די בתפירה משולשת. והיינו שמספיק חיבור חלש בין היריעות ולא צריך שיהיו מאוגדות ומחוברות לכל אורכן.
ועיין אבן עזרא (אסתר ט, כו) שביאר: "אגרת מגזירת אגרה בקציר מאכלה" (משלי ו, ח). והוא שנאגדים ונאספים בה הרבה עניינים ודברים.
וצריך ביאור, שלכאורה המגילה כולה עוסקת בעניין אחד, סיפור מעשה פורים מתחילתו לסופו, והיה צריך לקרוא למגילה רק ספר, שכן מה שיש בה הוא סיפור מעשה. ולא היה צריך לקרותה אגרת. ואם יש לקרוא אגרת לאיזה דבר, הרי זה ספר התורה, שבו נאספו ונקבצו עניינים שונים ורבים.
עוד קשה, מה גורם בשם אגרת, שיהיה זה קולא לגבי ספר תורה? ושהקולא היא באופן חיבור היריעות?
ג. אלא, נראה ליישב דבר זה בהקדם מאמרם ז"ל (שבת פח א): "ויתיצבו בתחתית ההר, אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם. אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא: אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשורוש. דכתיב קימו וקבלו היהודים, קיימו מה שקיבלו כבר". וכבר נלאו בזה המפרשים.
ונראה שהכפייה הייתה בדרכים והעניינים שהובילו למעמד הגדול ובמעמד עצמו. ר"ל בכל הגילוי הנורא של מלכותו יתברך במכות מצרים ובקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני, שבהם שידד הקב"ה מערכות הטבע והראה את בעלותו על הכל, שהכל שלו ושהוא משגיח וצופה ומנהל, וכאשר רואים דבר כזה, לב מי לא יחרד? ומי יכול להישאר אדיש ולסרב לקבלת התורה? (ועי' משך חכמה בהקדמה לספר שמות).
והטעם שהיה צריך כפייה בקבלת התורה, הוא מפני שעניינה של התורה לרומם את האדם ולחבר ארץ ושמיים, לפי שהיא מן העליונים וניתנה לתחתונים, ועל ידי קבלה והליכה בדרכיה יכול גם האדם הגשמי להיות רוחני. "דזהו תכלית מן התורה שכולם יזכו ויזככו החומר וכוחותיו על פי התורה אשר תיישר כל צעד בעולם המעשה. וזה השכר על נפש החומרי שיזכה למעלות רוחניות רמות סדרו רבותינו (ברכות לד א) כל צרכי סעודה בשר שור הבר ואווזות שמינות ולויתן ויין המשומר בענביו, שזהו מורה הכל על השגות רוחניות מגיעות לנפש החומרי, באר יהיה דק ונעלה מאוד וישיג גם בעונג אלקית לעתיד, ה' יזכו לזה!" (משך חכמה שמות כ, יח) [2]. "וגם זו אחת מפלאות היצירה שיש בכח הגוף להתהפך, שגם הוא עצמו ישאף בכל נטיותיו להטובות והתכליתיות" (לשון הגרי"מ חרל"פ מי מרום ב עמ' טו).
והנה הטבע מתנגד לזה, שכך תכונתו, לכן, בשביל לאפשר עלייה כזו ושתגיע התורה לתכליתה, היה צורך בדרכים שיכריחו שיקבלו ישראל תורה, שיראו שיש שליט לעולם, ומערכות הטבע בידו, ועל ידי התורה יכולים לזכות לזה גם כן, שיהיו שליטים על הטבע, כנודע מאמרם ז"ל (ירושלמי סנהדרין פ"א הל' ב): "א"ר אבין אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי (תהילים נז, ג) בת שלש שנים ויום אחד נמלכו בית דין לעברו הבתולין חוזרין ואם לאו אין הבתולין חוזרין", והיינו שהטבע משועבד לתורה הקדושה.
ויסוד הדבר, שאין טבע כלל, אלא הכל תלוי ברצונו ובהשגחתו של בורא כל העולמות. ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ובמעמד הר סיני, התגלה לעיני כל עניין זה. כדברי הרמב"ן (סו"פ בא): "וכאשר ירצה האלהים בעדה או ביחיד ויעשה עמהם מופת בשנוי מנהגו של עולם וטבעו, יתברר לכל בטול הדעות האלה כלם, כי המופת הנפלא מורה שיש לעולם אלוה מחדשו, ויודע ומשגיח ויכול. וכאשר יהיה המופת ההוא נגזר תחלה מפי נביא יתברר ממנו עוד אמתת הנבואה, כי ידבר האלהים את האדם ויגלה סודו אל עבדיו הנביאים, ותתקיים עם זה התורה כלה... ומן הנסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בנסים הנסתרים שהם יסוד התורה כלה, שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכלם נסים אין בהם טבע ומנהגו של עולם, בין ברבים בין ביחיד, אלא אם יעשה המצות יצליחנו שכרו, ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו, הכל בגזרת עליון".
ולכן קבלת התורה במעמד הר סיני הייתה בכפייה, ר"ל שהכפייה היא מצד גדולת המעמד, שכל הרואה אומר ברקאי, ואין באפשרותו לכפור ולומר אי אפשי.
ד. אמנם, בפורים, קיימו וקיבלו, קיימו מה שקיבלו כבר, מבחירה. לפי שנס פורים כולו נס נסתר, ואפשר להביט על המאורעות ולא לראות בהם כלל את יד ה', אלא עולם כמנהגו נוהג, ובמהלך הדברים אפשר שיקרה כך, ואין בהצלה זו חיוב שיש משגיח ומסובב, שיש פועל שפעל את ההצלה הזו.
אך, ישראל שבאותו הדור, קיימו מה שקיבלו, שזכרו שיש משגיח ומנהל, ושגם מה שנראה כטבע בעצם הוא נס, והכל מושגח ממנו יתברך. והבינו שכל מעשה המגילה, כולו נס נסתר ויד ה' עשתה זאת.
ומי הכריחם לכך? יכלו לראות את הדברים כאילו הם מתנהלים במקרה, על פי יכולות פוליטיות של אסתר ומרדכי, או טעויות של המן וכדומה? אלא הם בחרו לראות את הדברים באופן של השגחה ונס נסתר.
ובזה, הדר קיבלוה, שקיבלו את התורה, על תכליתה וכוח פעולתה וממילא על המתחייב ממנה, מבחירה ומאהבה.
ה. והנה, כאשר יש נס גלוי, שמכריח לקבל האמונה, הרי ברגע אחד, מוכח שכל מה שהיה, הווה ויהיה, יש בו אחדות, שהכל נובע ממקור אחד ויחיד, יוצר כל. ולגביו לא שייך כלל חלוקת הזמנים[3] והמקרים, אלא הכל אחדות גמורה.
ועל כן, בנתינת התורה, מתוך ניסי יציאת מצרים וקריעת ים סוף, ומתוך נוראות המעמד הגדול, התגלתה אחדותו יתברך בעולם, ולכן גם המון המעשים והפרטים שנראים שונים זה מזה ונבדלים, הכל הם בעצם דבר אחד.
ועל כן, ניתנו במעמד זה עשרת הדברות. שכן עשרה מורה על ריבוי אחדותי. "כמו שהיא התורה היא סדר אחד כי התורה אחת היא, ולכך אמרו (אבות פ"ה) בעשרה מאמרות נברא העולם והלא במאמר אחד יכול להבראות ומה תלמוד לומר לתת שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולפרוע מן הרשעים שמחריבין את העולם שנברא בעשרה מאמרות... הפירוש הוא, כי מספר עשרה מורה על דבר שיש בו רבוי והוא כלל אחד מקושר כי כך הם עשרה, כי עד ט' מספר הפרטי שכל אחד מחולק לעצמו, אבל עשרה הוא מספר כללי שהכל הוא אחד מקושר. ולכך היו"ד מורה על מספר עשרה, כי היו"ד היא קטנה עד שאין לחלוק היו"ד לשנים לקטנותה שהיא כמו נקודה אחת, ומורה לך כי עשרה הם מסודרים יחד עד שהם כמו דבר אחד. ולכך גם כן מספר עשרה הוא אחד במספר קטן, כי העשרה הם כלל אחד לגמרי" (מהר"ל נתיב התורה פרק א).
וכדרך שנברא העולם בעשרה מאמרות להורות על הריבוי האחדותי, ניתנה תורה בעשר דברות, להורות עניין זה בעצמו.
והרי, "כל שש מאות ושלש עשרה מצות בכלל עשרת הדברות הן, ורבינו סעדיה פירש באזהרות שיסד לכל דבור ודבור מצות התלויות בו" (רש"י פרשת משפטים, שמות כד, יב). הן הן הדברים, שבמתן תורה נתגלה שכל פרטי התורה, כל המון הדינים והמקרים, כל המון השינויים, ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש (ירושלמי פאה פ"ב הל' ד), הכל אחד, "שהתורה אחת היא" (מהר"ל שם).
ו. ומפני זה נקראת התורה 'ספר', "לקוח את ספר התורה הזה" (דברים לו כא). ועי' גיטין (ס א) שמשמעות המילה ספר היא שכולו מתחילתו לסופו – אחד. דאמר "ר' יוחנן משום רבי בנאה: תורה - מגילה מגילה ניתנה, שנאמר: אז אמרתי הנה באתי במגילת ספר כתוב עלי. ר"ש בן לקיש אומר: תורה - חתומה ניתנה, שנאמר: לקוח את ספר התורה הזאת. ואידך נמי הכתיב לקוח! ההוא לבתר דאידבק. ואידך נמי הכתיב במגילת ספר כתוב עלי! ההוא, דכל התורה כולה איקרי מגילה, דכתיב: ויאמר אלי מה אתה רואה ואומר אני רואה מגילה עפה".
הנה כי כן נחלקו אמוראים גבי התורה אי ניתנה כולה כאחת או שניתנה בחלקים וכל חלק קוראים מגילה. ומצאנו בפסוקים שנקראת התורה ספר ושנקראת מגילה. והיינו ששני העניינים שייכים בה. לרבי יוחנן, שניתנה מגילה מגילה, בתר דאידבק קרויה ספר. לריש לקיש שניתנה חתומה, אע"פ כן נקראת מגילה.
ויש לבאר לדברי רבי יוחנן, שגם אם נתנה מגילה מגילה, והיינו שבכל פעם היה עוד גילוי של חלק מחלקי התורה, כאשר בסוף התחברו כל חלקיה, הרי היא אחת, חתומה. ולרמז זה, בעינן בתפירות, לתפור באופן שלא יקרעו היריעות, "ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: שיור התפר - הלכה למשה מסיני. ומחו לה אמוחא: ולא אמרו אלא כדי שלא יקרע" (מגילה יט ב). וכן הוא להלכה בשו"ע יו"ד (סי' רעז סע' א, ועי"ש באחרונים).
ולריש לקיש, צריך לבאר, שאף על פי שכולה אחת, נקראת מגילה, מלשון גלילה ומלשון גילוי. ראה במצודת ציון (זכריה ה, א) שפירש "מגילה - אגרת על שם שגוללין אותה", ר"ל שהאגרת יכולה להיות מגילה כאשר היא נגללת. והיסוד בזה הוא, שבשעת מתן תורה, נתנה חתומה, להורות שכולה אחת, אבל בתוך רוב הזמנים, בסיבוכי המציאות והחיים לחד גיסא, ובלימודה, בעיון ובגרסא לאידך גיסא, אין אנו רואים אלא מעט ממנה בכל פעם, ורק מעט מן התורה נגלה לעינינו. ועל כן נקראת מגילה, מצד גילויה[4].
ז. מה שאין כן, בפורים, שהנס היה נס נסתר ולא היה ככל המורא הגדול הזה. ונס פורים מלובש בתוך הטבע ולא יוצא מחוץ לגדרי הטבע. ומפני כך, לא רואים בו את נקודת האחדות הנגלית בהר סיני. אלא המון מקרים ומעשים שבכל יום, והמון דרכים שבטבע מובילים לתוצאה. ובקבלת התורה בימי מרדכי ואסתר, כשקיימו מה שקיבלו כבר, כוונתם בזה היתה לברר שגם כאשר נראים הדברים מפוזרים ומפורדים, שכל זמן וכל מעשה עומד לעצמו, אין זה כך, אלא הכל מקושר ומאוחד, שהכל ממנו יתברך.
ובקבלת התורה זו, שמראה שגם המון הפירודים הם אחדות אף שאינם נראים כך, עשו תשובת המשקל לחטאם.
שהרי, "שאלו תלמידיו את רבי שמעון בן יוחאי: מפני מה נתחייבו שונאיהן של ישראל שבאותו הדור כליה? אמר להם: אמרו אתם! - אמרו לו: מפני שנהנו מסעודתו של אותו רשע. - אם כן שבשושן יהרגו, שבכל העולם כולו אל יהרגו! - אמרו לו: אמור אתה! - אמר להם: מפני שהשתחוו לצלם. - אמרו לו: וכי משוא פנים יש בדבר? - אמר להם: הם לא עשו אלא לפנים - אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהן אלא לפנים, והיינו דכתיב כי לא ענה מלבו" (מגילה יב א).
ועי' רש"י אבות (פ"ד מ"ד) שביאר מאמר רבי יוחנן בן ברוקא: "כל המחלל שם שמים בסתר נפרעין ממנו בגלוי אחד שוגג ואחד מזיד בחלול השם". שר"ל, "אם עשית בשוגג גובה ממך כעין השגגה כי האי דאמרינן בעלמא מפני מה נתחייבו ישראל שבאותו הדור כליה מפני שהשתחוו לצלם של נבוכדנצר וכי משוא פנים יש בדבר הם השתחוו לצלם יהיו כלים לגמרי א"ל הם לא עשו אלא לפנים משום נבוכדנצר אף הקדוש ברוך הוא לא עשה עמהם אלא לפנים דבאותו ענין שחטאו פרע מהם היינו כעין שוגג ואם עשה במזיד גובה ממנו בפרעון גמור בגלוי". היינו שגם על שוגג יש עונש.
והנה יסוד חטא ע"ז הוא בשְנִיוּת. "בעבור שרוב עובדי ע"ז יכירו וידעו כי השם הנכבד הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים, ואין כונתם בע"ז, רק יחשבו כי בעבודות ההם תהיה להם הצלחה. כגון שיעבדו השמש בעבור שמצאו לו ממשלת בתבואות, והירח במעינות ובכל התהומות, וכן כיוצא בהם בכל צבא השמים. וכ"ש שיחשבו כי תהיה להם תוספת טובה בעבודת המלאכים, בעבור שהם מכבדים משרתי האל הגדול" (רמב"ן שמות כג, כה). ר"ל שעובדי ע"ז חושבים כאילו יש עוד כוחות מכוחו, וכביכול נתן כוח לאחרים לעשות כרצונם ולמשול בעולם, ואינו, אלא הכל הוא כוחו שלו, ברצונו יסעו וברצונו יחנו.
ח. ובריך רחמנא דסייען, למצוא כדברי אלה ממש, בדברי הגאון ר"י ענגיל בדרשותיו (אוצרות יוסף דרוש ד פיסקה לה), וז"ל שם:
"והנה המן רצה לעורר כח הריבוי והפירוד ושניות, ולכן אמר: ישנו עם אחד מפוזר ומפורד (אסתר ג, ח), היינו שמפורדים זה מזה, כי רצה לעורר עניין הפירוד והריבוי ויציאה מאחדות. וכן כתב המהר"ל מפראג ז"ל באור חדש שם, דזהו שאמר 'ישנו' עם אחד ולא אמר 'יש' עם אחד, והיינו משום דתיבת ישנו עניינו יציאה מאחדות, כי ה"ן מורה אחד, וכש"ס שבת (לא ב) על 'הן יראת ד' היא חכמה' (איוב כח, כב) – שכן בלשון יוני קורין לאחת הינא, וכן במדרש (שמו"ר טו, ז) דאותיות הן מורים אחדות, דאין להם זוג, והנה ה"ן הוא נ"ה ועניינו איחוד, והמספר שאחריו נ"ו רומז יציאה מאחדות, וזהו ישנו – 'יש נו', היינו יציאה מאחדות".
ובסוף אותו דרוש (פיסקה קנו) כתב שזהו עניין עשרת בני המן, "כלהו בהדי הדדי נפק נשמתייהו, ועל כן צריך למימרינהו בנשימה אחת (מגילה טז ב). כי המן מתנגד לאחדות, ועל כן שוי נפשיה עבודה זרה (שם יט א) – שניות, ועל כן בהתבטלו - ונגלה כח אחדותו יתברך, לכן כח האחד ביטל כולם כאחד ממש ודו"ק".
ועל פי דברי מהר"ל המובאים לעיל, יש להוסיף טעם ותבלין בדברי הגאון הנ"ל, שמספר עשר רומז לריבוי האחדותי, ולכן דווקא עשרת בניו, שעשר הוא מספר מרובה שמראה אחדות, נתלו, להראות ולגלות את עניין האחדות שבריבוי.
ט. ועל כן, כשקיבלו ישראל את התורה מחדש אחרי הנס הנסתר שנעשה להם, אחרי שקיבלו את אחדותו יתברך המתגלה גם בתוך ריבוי המון המעשים והמקרים, הזמנים והשינויים, הרי שהיה בזה תשובת המשקל לאותו חטא של השתחוות לצלם, שהוא עניין השניות והפירוד.
על כן מצאנו בדיני פורים דבר שלא נמצא באף חג אחר, והוא לכאורה מתנגד ליסוד האחדות, והוא שיש לכל מקום זמני קריאה משלו. וכבר בסוגיה דנו אם יש בזה לא תתגודדו, לא תעשו אגודות אגודות.
אמנם, על פי הנ"ל יובן, שדווקא בפורים בו נגלה יסוד הריבוי האחדותי, ניתן לקרוא בימים שונים ונפרדים ואעפ"כ להשאר מאוחדים ומאוגדים.
י. על פי זה יבואר גם עניין מלחמת עמלק, שנראה קשה – בתוך ניסי יציאת מצרים והשגחתו עלינו, מתרגשת מלחמה טבעית והנצחון בה טבעי, עם עזר אלוקי, כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, והוא דבר פלא, מפני מה שינה הקב"ה הנהגתו עימנו ונתננו תחת הטבע?
אלא, על פי האמור יבואר, שבהגלות מלכנו עלינו, ניטלת הבחירה, וכאשר מופיע מלכותו יתברך ועניין אחדותו, אין מקום כלל לבחירה, אלא 'כפה עליהם הר כגיגית', ועמלק עניינו השניות והטלת הספק, והנצחון עליו צריך להיות דווקא באופן שיש בחירה, ודווקא בדרך הטבע, להראות כיצד השניות היא אחדות ולא שניות. דהיינו שאין כוונת המלחמה בעמלק לבטל עניין השניות, אלא להראות כיצד דווקא הוא, מעיד על האחדות.
ועל כן היתה המלחמה עם עמלק טבעית, שיש לנצחו בדרך הטבע ובלי גילוי אלוקי, אך בהבטה לשמיים, כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, שמבינים שהטבע כולה וכל הריבוי, הכל נובע ממקור אחד וכל הטבע מתאחד.
ובזה יבואר מדרש תמוה שהביאו הראשונים (עי' רמב"ן שמות יז, יא וריקאנטי שם): "ורבותינו אמרו במדרש (ספר הבהיר אות קלח) וכי משה היה עושה שיגבר עמלק עליו, אלא אסור לאדם לשהות שלש שעות כפיו פרושות השמים". והעניין, שבפרישת הכפיים, פורש האדם את עשר אצבעותיו כלפי מעלה, הוא מייחס את פעולותיו כולם לשמיים, ובשעת מלחמת עמלק, כשנלחמים בשניות ומוכרחים לעשות זאת דווקא בבחירה ולא בכפייה, אין לייחס את הפעולות לשמיים, אלא עד שלש שעות ולא יותר.
היום מתחלק לד' חלקים של ג' שעות, בזמני התפילה, לחלק מהתנאים תפילת השחר עד שלש שעות, שהוא רבע היום (ברכות פ"א מ"ב, ועי' פיהמ"ש). וכן במסכת ע"ז (ג ב) 'יומו' של הקב"ה מחולק לד' חלקים של ג' שעות.
המספר שלש הוא מספר שלם (גבורות ה' פל"א), לפי שיש בו גם אחדות (המספר אחד) וגם ריבוי (המספר שתיים), והיינו שמספר זה הוא הסינטזה שבין האחדות לשניות, ולכן המספר שלש "מורה על החבור והקשור" (נצח ישראל פ"ז). לכן, כשבאים להלחם בעמלק, ודוקא מתוך בחירה בדרך הטבע, אין לייחס את הריבוי לשמיים, אין לחבר בחיבור גמור את כל פעולותינו ומעשינו לשמיים – אלא יש לנו בחירה, אנחנו בוחרים במלכינו ואין בזה כפייה, כביכול לא הכל מיוחס אליו, אלא כמעט הכל, כמעט חיבור שלם, הכל בידי שמיים, חוץ מיראת שמיים.
יא. בזה יבואר מאמרם ז"ל (חולין קלט ב): "אסתר מן התורה מנין? ואנכי הסתר אסתיר". והיינו שבתורה רמוזה המגילה בהסתר, ר"ל בזה שאע"פ שהתורה נתנה בגילוי אחדותו יתברך, הרי מאז היא מתגלה מעט מעט בסבכי המציאות ומסתרי החיים, והעת בה הבינו זאת כלל ישראל הייתה בימי אסתר. ולכן אסתר מן התורה מניין? היכן רמוזים ימי אסתר בתורה, ימים בהן הבינו כלל ישראל שאחדותו נגלית בריבוי, באופן של הסתרה? ואנכי הסתר אסתיר.
וראה זה פלא, "רבי נחמיה אומר: הדסה שמה, ולמה נקראת אסתר - שהיו אומות העולם קורין אותה על שום אסתהר" (מגילה יג א), ופירש רש"י: "אסתהר - ירח, יפה כלבנה", והלבנה, תכונתה, שאף על פי שקיימת לעולם, הרי היא לעיתים נגלית ולעיתים נכסית, והכל לפי הארת השמש עליה.
והרמז בזה, שהשגחתו יתברך נמצאת בכל זמן ובכל עת, אלא שפעמים נגלית ופעמים נכסית.
ואופן גילוייה וכיסויה כדלהלן: שכאשר הלבנה נמצאת בין כדור הארץ לשמש, לא רואים אותה, אבל כאשר כדור הארץ נמצא בינה לבין השמש רואים אותה. ויש בזה הערה גדולה, שכאשר בוחר הקב"ה לגלות כוחו, כמשל הלבנה בזמן שהיא נגלית, הרי אין מחיצה ואין חציצה כביכול בינו וביננו, כמשל השמש וכדור הארץ, אבל כאשר בוחר להעלים הנהגתו, ולפעול בדרך של הסתר פנים, הרי יש כעין חציצה ביננו ובינו, והיא עצמה, אותה חציצה, היא הגילוי שאך לפני רגע היה נראה, ועוד עתיד להיראות. וק"ל.
והנה, עיקר שמה הדסה, וגם בזה יש רמז כנ"ל. דת"ר: "ענף עץ עבת - שענפיו חופין את עצו. ואי זה הוא - הוי אומר זה הדס" (סוכה לב ב). הרי קמן שגם בשם הדסה נמצא עניין הכיסוי וההסתרה, שהעלים, ר"ל תולדות המעשים והפעולות, מסתירים את הענף, היסוד האחד שממנו יוצאים כל העלים, ר"ל הפעולות.
ובהדס, על מנת שיהיה כשר לנטילה, ויקרא עבות, צריך שיהיו לכל הפחות ג' עלים, והוא בבחינת החוט המשולש לא במהרה ינתק, שאחר שהכל יוצא משרש אחד, מענף אחד, יש להם חיבור ודיבוק אחד אל השני לעד.
יב. והנה אמרו חז"ל (ברכות נז א): "הרואה לולב בחלום - אין לו אלא לב אחד לאביו שבשמים", והיינו שלולב הוא סימן ללב אחד לעבודתו יתברך, ובזה יבואר הפסוק (תהלים צב יג): "צַדִּיק כַּתָּמָר יִפְרָח", שכשהצדיק הוא כתמר, שאין לו אלא לב אחד לאביו שבשמיים, אז יפרח, יעשה פירות[5].
ועוד אמרו ז"ל (סוכה מה ב): "רבי לוי אומר: כתמר, מה תמר זה אין לו אלא לב אחד - אף ישראל אין להם אלא לב אחד לאביהם שבשמים".
ומשמע שיש בזה מעלה גדולה, ולכאורה קשה ממשנה ברכות (נד א) "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך, בשני יצריך, ביצר טוב וביצר הרע". והפירוש הוא שצריך לעבודת ה' להשתמש גם ביצר הרע.
אלא העניין הוא כנ"ל, שבכוח התורה להפוך גם את היצר הרע, והיינו השאיפה לגשמיות, לדבר נאצל וגבוה, שגם הוא משתוקק ומשתמש לעבודת ה'. ודרך העבודה הנכונה היא להשתמש גם ביצר הרע במקום ובזמן ובשיעור שצריך, כנודע מהקדמונים ובעלי המוסר ואכמ"ל.
ואם נוהג כן, הרי שני הלבבות, היצר הטוב והיצר הרע, שניהם מכוונים למקום אחד, ושני חדרי הלב, הימני והשמאלי, הרי הם לב אחד לעבודתו יתברך[6].
ועל כן, צדיק כתמר יפרח שאם יפעל בדרך זו, יעשה פירות ויתמיד ויצליח.
יג. ובמדרש (שה"ש רבה פ"ז סי' יג): "זאת קומתך דמתה לתמר, ר' חוניא בשם ר' דוסא בר טבת שני יצרים ברא הקדוש ברוך הוא בעולמו, יצר עבודת כוכבים ויצר זנות, יצר עבודת כוכבים כבר נעקר, ויצר זנות הוא קיים אמר הקדוש ברוך הוא כל מי שהוא יכול לעמוד בזנות מעלה אני עליו כאילו עומד בשתיהן", והוא מפני שעניינם שווה. שיצר ע"ז הוא בשניות ובפירוד כאמור לעיל. וכן הוא יצר עריות, שמתנגד לאחדות של "ודבק באשתו והיו לבשר אחד", שתכליתו חיבור מחודש של הזכר והנקבה כפי שהיה קודם הנסירה. וחיבור זה של זכר ונקבה, גם הוא באופן האמור לעיל, של ריבוי אחדותי, שמשניים יוצא אחד. ועל כן, מי שעמד ביצר זנות מעלין לו כאילו עמד בשתיהן.
ושם בהמשך המדרש: "אימתי נעקר יצר עבודת כוכבים, רבי בנייה אמר אלו מרדכי ואסתר, ורבנן אמרי אלו חנניה מישאל ועזריה". ודעת ר' בנייה כדאמרן, שבימי מרדכי ואסתר נצחו את יסוד השניות, וקיימו וקיבלו עליהם ועל זרעם את יסוד הריבוי האחדותי הנ"ל. ועל כן בימי מרדכי ואסתר נעקר יצר עבודת כוכבים.
ובאסתר רבה (פ"ו סי' סי' ב) איתא: "וייחד שמו של הקדוש ברוך הוא וקדשו ולפיכך נקרא יהודי דכתיב איש יהודי אל תקרי יהודי אלא יחידי". והוא כנ"ל, שמרדכי פעל ועשה שיכירו הכל בייחוד ה', כלומר שהוא יחיד, ופעולתו זו של מרדכי הייתה דווקא בזמן ההסתר, בה נראה שיש כביכול הרבה כוחות ועניינים ופעולות חלוקות במציאות, ולא נגלה ייחודו.
אמנם, יצר עריות לא נעקר, לפי שיש הבדל גדול בין יצר ע"ז ליצר עריות. שכבר אמרנו שהצד השווה שבהם הוא עניין השניות והפירוד. אך הצד השונה שבהם, שביצר ע"ז זהו פירוד ללא תכלית, שאין לו שום צד חיבור, מה שאין כן יצר עריות, שיש בו צד של איחוד, שאילולי יצר עריות לא היו מתאחדים הזכר והנקבה, ועל כן יצר עריות לא נעקר, כי יש בו תכלית טובה, ואפשר לקיים בו "בכל לבבך בשני יצריך", מה שאין כן ביצר ע"ז.
ובשפת אמת (תהלים צב) הביא מדרש (במדבר רבה פ"ג סי' א): מה תמרה זו יש לה תאוה כך צדיקים יש להם תאוה. מה תאותם הקב"ה שנאמר נפשי אויתך בלילה".
והקשה השפ"א: "ויפלא, הלא הרשעים מלאים תאוות?" וביאר: "כי הצדיקים מעוררים האהבה למעלה בתאותם, כענין שנאמר רוצה את יראיו וכו' המיחלים לחסדו. כי הם מתאוים לדבוק בשורשם למעלה". והוא כנ"ל, שבכח התאוה אפשר להשתמש בשני אופנים, וכאשר משתמש בו באופן הטוב והמעולה, לעורר אהבה לבוראו, הרי מעורר כנגדו אהבה מן שמיא.
יד. וזהו כוח מיוחד לישראל, כדאיתא במדרש (שם פ"ב סי' ג): "בשעה שנגלה הקדוש ברוך הוא על הר סיני ירדו עמו כ"ב רבבות של מלאכים שנאמר רכב אלהים רבותים אלפי שנאן והיו כולם עשוים דגלים דגלים שנאמר דגול מרבבה כיון שראו אותן ישראל שהם עשוים דגלים דגלים התחילו מתאוים לדגלים אמרו אלואי כך אנו נעשים דגלים כמותן לכך נאמר הביאני אל בית היין זה סיני שנתנה בו התורה שנמשלה ביין ושתו ביין מסכתי הוי אל בית היין זה סיני ודגלו עלי אהבה אמרו אילולי הוא מגדיל עלי אהבה וכן הוא אומר נרננה בישועתך וגו' אמר להם הקדוש ברוך הוא מה נתאויתם לעשות דגלים חייכם שאני ממלא משאלותיכם, ימלא ה' כל משאלותיך, מיד הודיע הקדוש ברוך הוא אותם לישראל ואמר למשה לך עשה אותם דגלים כמו שנתאוו".
והיינו כנ"ל, שתאוות ישראל למטה פועלת למעלה, ותקוותם הייתה לנצח, שתקוותם ורצונם מתקיימת על ידי הקב"ה, ומעוררת את רצונו.
ולפי זה יובן, שמה שיש בכח התורה ובכח ישראל לשנות הטבע כנזכר (לעיל אות ג), הוא מפני שברצונם ותאוותם, מעוררים רצונו יתברך, ומאחר והטבע הוא רק כסות להנהגתו יתברך, כשמעוררים רצונו, יכולים לשנות הטבע, לפי שהוא יתברך משנה הנהגתו לפי רצונם.
ודע, שגם הדגל, בו נרמז עניין זה במדרש, עניינו לאחד המרובים, כנ"ל. שמסביב לדגל מתאספים רבים. והוא סמל לאחדות הרבים מסביב לרעיון או דעה מסויימת[7].
טו. על כן, קראוה 'אגרת', על כל דברי האגרת הזאת. שמפני המון הפירודים שבמציאות, נראה כאילו יש הרבה עניינים ופרטים. וזוהי נקודת החידוש שבפורים, שכל המון הפירודים, מחוברים זה לזה ומאוחדים בעצם.
ומפני זה הקולא באגרת לגבי ספר, שאגרת די בחיבור רופף, כל דהו, וגם בחיבור זה מתגלה ומתברר שהכל מחובר ומקושר ומאוחד. אלא שהצריכו "שאם הטיל בה שלשה חוטי גידין כשרה, אמר רב נחמן: ובלבד שיהו משולשין", והוא כנ"ל גבי הדס, שמספר שלש מרמז אל החוט המשולש, שהוא חיבור בל ינתק. על כן, באגרת הפורים הזאת, צריך חיבור, והוא של שלשה חוטי גידין משולשים להודיע שגם החיבור הנראה רופף, הוא חיבור בל ינתק, שהכל נובע ממקור אחד, והכל הוא גילויים של אותה אחדות.
טז. אחר הדברים האלה, נקל להבין מה שפתחנו בו, בשורש מחלוקת המנהגים באופן הקריאה.
בהקדם הערה שכבר עמדנו עליה לעיל, והיא שמצאנו ג' שמות למגילה – ספר, אגרת ומגילה. וכל אחד מורה עניין אחר. שספר עניינו יחוד, אגרת עניינה ריבוי מאוחד, ומגילה עניינה גילוי מעט מעט של אותו הפרק בו עומדים.
ועל כן, לשיטת הסוברים שצריך לקרוא כמגילה, י"ל דס"ל שצורת הקריאה צריכה להיות כצורת הנס. בבחינת "בכל דור ודור חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". והיינו להתרגל במחשבה ובדעת שכל מה שאדם עובר בחייו, כל משבריך וגליך וגם חסדך הגדול ורוב טובותיך ונפלאותיך, הכל קשור ורק שעדיין לא נגלה, ועוד יתגלה בעתיד, וכרגע מתגלה רק חלק קטן, שהעבר נכסה והעתיד הולך ומתגלה. ובזה יתרגל האדם שלא לחוש ולא לירא מכל מה שיעבור עליו, שכן הנה זה בא, פרק חדש וגילוי חדש שיאיר באור חדש את מה שכבר היה.
ולסוברים שיש לפושטה כאגרת, היסוד הוא לגלות את עניין האחדות שבריבוי ולפרסם אותו. והוא בחינת 'פרסומי ניסא', ר"ל לגלות להודיע ולפרסם את הנס הנסתר, שהוא קישור כל המציאות בקשר אחד אמיץ וחזק.
יז. פסק השו"ע (סי' תרצ סע' יז): "מנהג כל ישראל שהקורא קורא ופושט כאיגרת, להראות הנס, וכשיגמור, חוזר וכורכה כולה, ומברך".
וכתבו מהרי"ל והב"ח (עי' משנ"ב שם ס"ק נה) שהיחידים לא צריכים לפושטה כאגרת, אלא קוראים בגלילה[8].
והביאור על פי הנ"ל - שיש לחלק בין עבודת הפרט לעבודת הכלל.
שהאדם הפרטי, צריך לקבל מכל חג איזו הארה ודרך בעבודת ה'. ונראה לומר שמצוות פורים מיוחדות כל אחת להשפעה אחרת על האיש הישראלי. משלוח מנות – להרבות אהבה (כדעת מנות הלוי ט, טו). מתנות לאביונים לשמח אחרים (כדברי הב"ח סי' תרצה). משתה ושמחה לגלות מצפוני הלב ולקדש הטבע (כדברי הרב זצ"ל, מאמרי הראי"ה עמ' 153-154). מקרא מגילה לחנך את האדם שכל מה שעובר עליו בכל ענייניו, הכל לטובה, וגם כשלא נראה כרגע, עליו לדעת שעוד רגע קט, תגלל המגילה, ויתגלה כיצד סיבב המסובב את הסיבות לטובת האדם. ולכן היחיד יקרא את המגילה בגלילה.
לעומת זאת, בעבודת הכלל יש להדגיש ולברר בעיקר את יסוד האחדות, על כל צדדיו, בין מצד אחדות איש עם רעהו, מפלגה עם חברתה ותנועה לאחותה. והן מצד ייעודו של ישראל לפרסם ולגלות בעולם את ייחודו של הקב"ה, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (עי' עין איה ברכות א, א). בפורים, יש מקום לשני גילויים אלו בכלל[9]. והיינו כנגד ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, שאמר המן, אמרו מרדכי ואסתר – לך כנוס את כל היהודים (כדברי מנות הלוי ד, טז)[10].
ועיין מהר"ל (נצח ישראל פ"ג) שתירץ את קושיית הכופרים, בעלי השְנִיוּת, איך מאחד פשוט יצאו פעולות מורכבות? וז"ל: "אנו אומרים כי מן השם יתברך אשר הוא אחד נשפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה. ואחר כך הושפע עוד על הראשית. וחילוק גדול יש, כי כאשר הראשית כבר נמצא, אז יושפע על זה עוד". וכל המון פרטי המציאות הם רק כעין 'הרחבה' של האחד, שגבולותיו מתפשטים. והנה הראשית שבשבילה נברא העולם, לדעת רבי ברכיה במדרש (בראשית רבה א, ד) היא ישראל, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ" (דברי הימים א יז, כא). ולכן עבודת הכלל בפורים היא לגלות עניין זה, לפרסם הנס ולהראות שכל המון הפרטים הכל באחדות. "נגלה נא את אגרת הפורים הזאת... ונכריז על כוחו של ישראל המאוחד, המאחד את כל עם ה' לכל פלגיו, שהוא הסוד של היהדות הנצחית שעל ידו נתרומם ונתנשא מעל כל המכשולים אשר בדרך תחיתנו הלאומית, 'והיה לה' לשם, זה מקרא מגילה' (מגילה י ב)" (אגרת הפורים, מאמרי הראי"ה עמ' 154).
[1] מנהג זה מוזכר ברי"ף (מגילה ג א), רא"ש (מגילה פ"א סי' ז) בשם רב האי גאון. וכן כתב הרמב"ם (פ"ב מהל' מגילה הל' יב): "ומנהג כל ישראל שהקורא את המגילה קורא ופושט כאגרת".
[2] וביאר עוד המשך חכמה (שם) שזהו מה שאמרו חז"ל (שבת פד א) "ארץ יראה ושקטה, אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה?" אלא שלפני שקיבלו ישראל תורה יראה שמא לא יקבלוה ויחזור העולם לתוהו ואחר שקיבלו ישראל התורה שקטה. ומחדש המשך חכמה, שיראתה של הארץ לא הייתה שתחרב, אלא שתשאר שפלה ללא קשר לעולמות רוחניים, ורק בקבלת ישראל התורה, בהורדתה לארץ, לעולם הזה, קיבלו התחתונים כח רוחני, והתחברו שמיים וארץ, דבתחילה יראה שמא לא יקבלו תורה "ונמצא תכלית השלימות נשאר רק על ידי מושכלות, והארץ מצד חומריותה מי יגיע בה למושכלות, ותהיה היא השפלה בתכלית בכלל המציאות העולם הרוחניים משכילים אמיתיים, ולבסוף שקטה, שהיא התכלית, שע"י המצוות המעשיות יזכו הכל לתכלית השלימות, וגם החומר יתעלה לאין חקר ותהיה השראת השכינה בארץ, וכבוד ה' יהיה לאור יומם".
[3] כפי שהגדיר זאת הגאון הרוגאצ'ובער (צפנת פענח תניינא ע"ז פ"ד): "דאצלו יתברך לא שייך כלל גדר זמן והכל כנקודה וחוט השערה כמבואר בתוספתא דעדיות פ"ב. ואם כן גם אז ישנו כיון דלעתיד אי"ה יהיה הוי כאילו יש גם עכשיו". ובזה נפתרת גם השאלה המפורסמת, שאלת הידיעה והבחירה. שהרי חילוק הזמנים הוא רק לגבינו, ורק פה בתחום הזמן 'העתיד עדיין', אבל לגביו, העתיד שלנו הרי הוא בכלל עבר, ועל כן הוא יודע מה יקרה בעתיד המדומה.
[4] והטעם בזה, שאין אנו משיגים כל התורה כולה בכל זמן, אלא רק בעת המעמד הגדול והנורא, זהו מחמת הבחירה. שרצה הקב"ה שתדמה צורה ליוצרה, ושנדמה לו בצלם, והיינו הבחירה. ולכן צריך להסתיר את גדלותו, כדי שנוכל לבחור בחירה חופשית באמת. עי' מדבר שור הדרוש היג ואכמ"ל.
[5] ועי' בגמרא תענית (כה א) וב"ב (פ ב) דדרש רבי חייא בר לולייני: "מאי דכתיב: צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה? אם נאמר תמר למה נאמר ארז? ואם נאמר ארז, למה נאמר תמר? אילו נאמר ארז ולא נאמר תמר, הייתי אומר: מה ארז אין עושה פירות, אף צדיק אין עושה פירות, לכך נאמר תמר; ואם נאמר תמר ולא נאמר ארז, הייתי אומר: מה תמר אין גזעו מחליף, אף צדיק אין גזעו מחליף, לכך נאמר ארז". ושם בגמרא אמרינן שיש עשרה מיני ארזים. והנה התמר, הוא הלולב שאין לו אלא לב אחד, ואילו הארז, גזעו מחליף, והוא עניין ריבוי (וגם המתבונן בארז, יראה שענפיו חופים את גזעו, באופן שנראה כריבוי גדול, מה שאין כן בתמר, הגזע נראה לעין כל). והרמז בזה, שיש שני דרכים לעבודת ה' – או בלב אחד או בריבוי לבבות (וכפי שיתבאר להלן בגוף הדברים). ודרך העבודה בלב אחד, אמנם תעשה פירות, אבל לא תתמיד לאורך זמן, ודרך העבודה בריבוי לבבות אמנם תתמיד אבל לא תעשה פירות. ולכן הצדיק צריך לשני כוחות מנוגדים אלו, דהיינו שיעבוד בלב אחד ובריבוי. הכיצד? כנ"ל, על ידי רעיון הריבוי האחדותי, שיברר ויגלה שכל המון המעשים והפרטים שבמציאות, עם מה שנראים רבים, הרי הם מאוחדים ומאוגדים לפי שיצאו ממקור אחר. ולרמז זה יש עשרה מיני ארזים [ואחד מהם הדס, וכדלעיל].
[6] והנה לב במספר קטן ה. נמצא שני לבבות במספר קטן י', הוא הריבוי האחדותי הנ"ל. ותיבת לבבך במספר קטן ט' עם הכולל י'. נמצא מילת לבבך מורה על אופן העבודה, בשני יצרים, בריבוי, שתכליתו לאחד ולקשר.
[7] וגם דגל במספר קטן י' וכנ"ל.
[8] והעיר בשעה"צ (ס"ק נ) בשם הפרי מגדים שאין המנהג כן אלא גם היחיד פושט כאגרת. אבל ערוך השלחן (סע' כב) הביא רק דברי מהרי"ל.
[9] והם קשורים זה בזה ואגודים ומחוברים זה בזה. שיסוד האחדות בישראל, נובע מזה שישראל גוי אחד בארץ, כיצירה מיוחדת שיצר הקב"ה בעולמו. ועי' באוצרות יוסף לגר"י ענגיל דרוש ד.
[10] ולדעת מנות הלוי, מזה הטעם שולחים בפורים משלוח מנות, כדבריו (ט, טו): "עוד הוסיפו הפרזים על בני שושן ומשלוח מנות וגו', כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה, הפך מה שאמר הצורר מפוזר ומפורד". ובהמשך דבריו (שם, כב): "ובעניין המנות הסכים עמם כי על ידי מרעות ואחוה נקהלו ונצלו לא בפירוד לבבות".
תגיות: פורים, מגילה, אסתר, הרב ינון קליין, קנין תורה, גבעת אסף,