נתינת צדקה עבור מותרות

יהונתן מוריס

נתינת צדקה למותרות.

מצוי שאדם אוסף כסף לצורך שהתורם רואה בו מותרות. כגון דירה לילדים, הידורי מצווה, או שבאופן כללי ידוע שחי ברמת חיים גבוה. והמצב יותר מורכב שהתורם עצמו לא יכול להרשות לעצמו להוציא כסף על דברים כאלו למרות שהיה שמח שיהיו לו. מצב נוסף הוא שהאוסף רוצה דבר שהוא נחשב מסכן שאין לו אבל לא ברור האם נכנסים בהגדרת עוני. כגון אדם שרוצה לעשות טיפולי פוריות, או להעלות עצמות קרוב משפחה שבצורה טרגית נפטר בחו"ל רחוק ממשפחתו.  נדון בשאלה זאת מכמה צדדים.

א. אשר יחסר לו.

אומרת הגמרא[1]  "תנו רבנן: די מחסורו - אתה מצווה עליו לפרנסו, ואי אתה מצווה עליו לעשרו; אשר יחסר לו - אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו. אמרו עליו על הלל הזקן, שלקח לעני בן טובים אחד סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו; פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו, ורץ לפניו שלשה מילין. תנו רבנן: מעשה באנשי גליל העליון, שלקחו לעני בן טובים אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום. ליטרא בשר מאי רבותא? אמר רב הונא: ליטרא בשר משל עופות. ואיבעית אימא: בליטרא בשר ממש. רב אשי אמר: התם כפר קטן היה, בכל יומא הוה מפסדי חיותא אמטולתיה."

ויוצא מהסיפורים שאם חסר לו, אפילו דברים הנחשבים לאחרים מותרות, חייבים לתת לו. ואפילו בהפסד גדול. אך יש לעיין מה הגדרה המדויקת של היחס בין "אפילו סוס וכו" ל"אי אתה מצווה עליו לעשרו" והחילוק  הפשוט הוא שאם חסר לו חייבים לעשרו ואם לא אז לא חייבים. אבל קשה למה היה צריך ללמוד מפסוק שלא צריך לתת לו משהו שאין לו בו צורך בכלל, הרי זה פשוט. ואפשר לומר שהיתה הו"א שאנו מצווים לתת לכל מי שמבקש כסף כמו שחסד או הלואה יכולים להיות לאדם שרוצה להתעשר. אבל נראה שההגדרה המדויקת יותר היא בין האם הוא מרגיש בזה חוסר או מותרות. והגדרה זאת מובנת לכל אדם בימים אילו שיודע שלפני שני דורות רוב מה שאנחנו נגדיר כמוצרים בסיסיים הם היו מגדירים כמותרות.

 עוד שם "ההוא דאתא לקמיה דרבי נחמיה, אמר ליה: במה אתה סועד? א"ל: בבשר שמן ויין ישן. רצונך שתגלגל עמי בעדשים? גלגל עמו בעדשים ומת, אמר: אוי לו לזה שהרגו נחמיה! אדרבה, אוי לו לנחמיה שהרגו לזה מיבעי ליה! אלא, איהו הוא דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כולי האי."

וסיפור זה בפשטות סותר את הסיפור הקודם, שהרי יוצא שרבי נחמיה היה בסדר שהאכיל את העני מה שלא היה רגיל בו. והאשמה היא של העני בלבד. ואפשר לתרץ בפשיטות שבאמת רבי נחמיה היה צריך אם היה יכול לתת לו יותר אבל משום שלא היה לו והעני הסכים לאכול פחות אז רבי נחמיה היה בסדר, אז אחרי שהאשמה הגדולה הוסרה נשארה האשמה הקטנה יותר של העני שלא צריך להתענג בעולם הזה. אבל אפשר להוציא הגדרה מורכבת יותר, שאם הגיע למצב שהוא רואה במותרות בסיס באשמתו, שעינג את עצמו, לא צריך לתת לו יותר.  

 ועוד שם "ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר לו: במה אתה סועד? אמר לו: בתרנגולת פטומה ויין ישן. אמר ליה: ולא חיישת לדוחקא דציבורא? א"ל: אטו מדידהו קאכילנא? מדרחמנא קאכילנא! דתנינא: עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו, בעתם לא נאמר אלא בעתו - מלמד, שכל אחד ואחד נותן הקדוש ברוך הוא פרנסתו בעתו. אדהכי אתאי אחתיה דרבא דלא חזיא ליה תליסרי שני, ואתיא ליה תרנגולת פטומה ויין ישן, אמר: מאי דקמא? א"ל: נענתי לך, קום אכול."

גם כאן יש מקום לעיין מה הייתה ההו"א של רבא ומה סבר בסוף. בפשטות בהתחלה סבר שאין מצווה לתת לעני כזה אחרי שראה שמשמים גלגלו לעני בדיוק מה שרצה חזר בו. אבל קשה איך הוא לא ידע את הדין של כדי מחסורו. ועוד שאם לא נתן מפני שלא היה לו מקור, גם במסקנה אין מקור הלכתי. ועוד שכבר בשאלה רבא שואל במה אתה סועד[2], הוי אומר הוא ידע שיש חילוק במה לתת לעני לפי מה שהוא אוכל. ולכן נראה שיש כאן דיון אמוני, במידת הביטחון, ולא דיון הלכתי[3].

ועוד שם "מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה, דהוה רגיל לשדורי ליה ארבע מאה זוזי כל מעלי יומא דכיפורא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד בריה, אתא אמר ליה: לא צריך. אמר: מאי חזית? חזאי דקא מזלפי ליה יין ישן, אמר: מפנק כולי האי? עייפינהו[4] ושדרינהו ניהליה...    רבי חנינא, הוה ההוא עניא דהוה רגיל לשדורי ליה ארבעה זוזי כל מעלי שבתא. יומא חד שדרינהו ניהליה ביד דביתהו, אתאי אמרה ליה: לא צריך. מאי חזית? שמעי דהוה קאמרי ליה: במה אתה סועד,בטלי כסף או בטלי זהב? אמר, היינו דאמר רבי אלעזר: בואו ונחזיק טובה לרמאין, שאלמלא הן היינו חוטאין בכל יום, שנאמר: וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא."

ושני מעשים אלו נראים סותרים.     

ועוד שם "תנן התם: אין מחייבין אותו למכור את ביתו ואת כלי תשמישו. ולא? והתניא. היה משתמש בכלי זהב - ישתמש בכלי כסף, בכלי כסף - ישתמש בכלי נחושת! אמר רב זביד, לא קשיא: הא במטה ושולחן, הא בכוסות וקערות. מאי שנא כוסות וקערות דלא? דאמר מאיסי לי, מטה ושולחן נמי אמר לא מקבל עילואי. אמר רבא בריה דרבה: במחרישה דכספא. רב פפא אמר, לא קשיא: כאן קודם שיבא לידי גיבוי, כאן לאחר שיבא לידי גיבוי."

ומדין זה נוכל ללמוד שדברים שמחייבים אותו למכור אז ק"ו שלא קונים לו. אבל לא להפך.

נראה כמה שיטות בישוב המעשים והדינים הנ"ל.

אומר המאירי[5] "יתום ויתומה שבאו לישא משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום מפני שבשתה של אשה מרבה משל איש ויתום שבא לישא עושין לו כל צרכו מן הצדקה בצמצום שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכלי תשמיש ואחר כך משיאין אותו וכלם בצמצום גדול וכסדר שנאמר די מחסורו לפרנסו אתה מצווה ולא לעשרו:"

נראה שסובר שהגדרת פרנסה היא צמצום גדול ולא יותר.

ועוד שם "היה צריך לצאת לדרך או שלא היה ספק ביד צבור זה לצאת ידי חובה ורוצה לילך לצבור אחר גדול הימנו אם היה דרכו שלא לילך אלא ברכיבה ובעבד לפניו אין מדריכין אותו אלא על הדרך שהוא רגיל ואם צריך ללותו מלוין אותו כפי צרכו וכמדת חסידותו של מלוה"

וכאן נראה שצריך לתת לו כפי הרגלו. ואולי זה דין מיוחד בדרכים שאדם מפחד ללכת בלי ליווי. ואדם שלא רגיל ללכת ברגל בין ערים יהיה לו מאוד קשה פתאום להתחיל. וזה מוגדר כצמצום גדול. אבל לא נראה כ"כ שזה מצד כבוד, מפני שאם אין ספק ביד ציבור זה לספקו, כנראה שכלל הציבור כבר ניסו לפרנסו ושהם יודעים שהוא עני. אבל כמובן יכול להיות שהיה דרך גבאי הצדקה ונדון בהמשך האם גבאי הצדקה חייב לתת לו.

ועוד שם "אם היה חולה או חלוש מעדיפין לו עד שיבריא ויתחזק ואפילו היה כפר קטן שאין לך גדר או סדר בהוצאה בפני פקוח נפש מעשה באחד שהיו לוקחין לו ליטרא מוח של עופות בכל יום ומכל מקום כל שהוא בריא אפילו הורגל ביותר מדאי אינו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו ודרך הערה ספרו באחד שבא לפני ר' נחמיה ושאלו במה אתה סועד אמר לו בבשר שמן ויין ישן אמר לו רצונך שתתגלגל עמי בעדשים גלגל עמו בעדשים ומת אמר אוי לו לזה שנהרג בפשיעתו שלא היה לו להרגיל עצמו להתענג כל כך:"

בפשטות העמיד את המעשה שהאכילו ליטרא בשר בחולה, מפני שלא יכול להיות שמוגדר כצורך בסיסי של אדם. אך חידש כאן שההגדרה היא לפי האכילה שלו. ונדון בזה לקמן.

עוד שם "אף על פי שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין בכך למשוך יד שלא ליתן לו אדרבה ראוי להפליגו במתנותיו שאיפשר שהעניים חוששין לפעמים לייחוסם ומדרגת מעלתם ולא משום תענוג הם עושים אלא מדרך מעלה להסתיר דלותם מבני אדם:

אף על פי שביארנו שכל שרואין את העני מתפרנס דרך כבוד אין ראוי מפני זה למשוך יד שלא ליתן לו מכל מקום כל שנודע לנו שהוא עני מעיקרו והוא מרבה בקבלת הצדקה עד שלקח מהם כלי כסף וכלי זהב הרי זה ודאי רמאי ולא היה צריך לכך אלא שהוא מחביא את עצמו ומהדיט את גופו כדי להתפרנס מן הצדקה ומשנודע לנו כן אין נזקקין לו ועל זו אמרו בואו ונחזיק טובה לרמאים שאלמלא הם היינו חוטאים שנאמר וקרא עליך אל י"י והיה בך חטא"

ונראה שדעתו שאין הגדרה כלל של תענוג אלא שלא יתבייש שזה סבל.

"עני שהיה לו חצר וכלי תשמיש אין מחייבין אותו למכור אלא מצוה לפרנסו בלא מכירת כליו ואפילו היו של כסף וזהב ודוקא בכלי אכילה ושתיה ומטה ומלבוש אבל שאר כלים כגון מגרדת שמתגרדין בה במרחץ או עלי ומכתשת וכיוצא באלו מוכרן ומשתמש בפחותים מהם ואף בכלי אכילה ושתיה ומצעות ומלבושים דוקא קודם שיבא לידי גבוי ר"ל שאינו נוטל אלא בצנעה אבל אם הוצרך ליטול מגבוי הקופה אין נותנין לו עד שימכור וישתמש בפחותים ויש שואלין למה אמרו במעשה של ר' חנינא לא צריך וכן שהחזיקוהו ברמאי על שם ששמעו במה אתה סועד בטלי כסף או בטלי זהב והרי הוא יכול לקבל מן היחידים איפשר שמן הקופה היה שר' חנינא היה גבאי כדאיתא בשקלים או שמא נודע בו שמעיקרו היה עני וקבצם בקבלת צדקה ויש מפרשים טלי כסף מפות של פשתן לבנות וטלי זהב מפות של משי צבועות ויש מפרשין כאן קודם שיבא לידי גבוי כלומר שאינו הולך אצל גבאי אלא שנוטל מעצמו לקט שכחה ופיאה ואין מוחין בידו לומר מכור כליך ואחר כך תטול אבל כל שתובע מן הגבאי אין נותן לו עד שימכור וגדולי הרבנים פירשוה בענין אחר ואין נראה לי וכבר ביארנו דינין אחרים שבמצות הצדקה בארכה בראשון של בתרא ט' א':"

נראה לדעתו שהטענה של תענוגים קיימת רק בכדי שלא חייב למכור. ואולי גם זה רק כשלוקח בשקט ולא מוכר משום הבושה וחוזר לטענת הבושה ולא התענוג. או שאינה טענה כלל כדי לקבל צדקה אלא כדי שלא ימחו בידו כשלוקח בעצמו. ויוצא שיכול להיות לדעת המאירי שהטענה של תענוג קיימת אלא שהיא חלשה, ויכול להיות שלא קיימת בכלל.

 וכתבו הגאונים^[6] "דכל הני מעשיות דעני בן טובים בעני שאינו מפורסם בעניות שעושין לו כבוד שלו כדי שלא יתפרסם אבל עני שנתפרסם אין לו אלא כא' מעניי ישראל:"

ונראה שגם הם סוברים כדברי המאירי הנ"ל.

אבל נראה בתלמידי רבינו יונה[7] הגדרה אחרת "אפילו סוס לרכוב עליו כו'. ודוקא בעשיר שירד מנכסיו שהוא מורגל מתחלה בתענוגים גדולים אבל בשאר עניים שלא הורגלו בכך לא מחייב כולי האי."

ונראה שהגדירו שכן חייבים לספק לו תענוגים לשם תענוג, וכן נראה ממה שנביא לקמן. ויש לעיין ממה רצו להוציא. אפשרות אחת היא להוציא מי שלא רגיל בכלל.  אפשרות שניה היא להוציא מי שרגיל ופשע כי התרגל על חשבון הציבור. אפשרות שלישית שהתרגל לפני שנזקק לציבור, אבל לא היה עשיר. ואפשרות רביעית שהתרגל לפני שנזקק לציבור, וזה הדבר שהביא אותו לעוני ולהזדקק לציבור. וכמובן יכול להיות כמה אפשרויות ביחד.

הערוך השולחן[8] כותב "והיינו טעמא דזה הורגל בזה מעולם וזה לא הורגל בזה מעולם אלא שהרגיל את עצמו כך בעניותו ולא היה לו להרגיל את עצמו כן"

ודבריו כפי האפשרות השנייה שאמרנו.

ועוד כתב[9] "אם היה הרגלו להאכילו לתוך פיו ולא שיקח בידיו ויאכל מאכילין אותו לתוך פיו"

למרות שזה פינוק נדיר, פוסק שצריך לתת. למרות שאפשר להסביר את הספרי המובא בטור שמדובר בחולה.

וכתבו עוד תלמידי רבינו יונה בהמשך הגמרא "במחרישה. דכספא ומחרישה שמתקן בה גנו דכלי כסף כאלו מחייבין אותו למכור קודם שיקבל מן הצדקה כיון שאינם צורך גופו אבל שאר כלים שהם צורך גופו אין מחייבין אותו למכור כלום ויש שפי' מגרדת שמגרדין בה במרחץ שזה הוא דרך העולם לעשותה מכסף כדאמרינן במסכת שבת בפרק חבית [קמז ב'] רב שמואל עבדא ליה אימי' מגררת דכספא שאע"פ שהם כלים הצריכים לגופו כיון שאין דרך לעשות תשמיש זה מכסף אלא אחד מני אלף מחייבין אותו למכור כלי כזה אבל כלי כסף וכלי זהב ששותה בהן או אוכל בהן אין מחייבין אותו למכור כלל."

ויוצא שדברים של עונג גופני בלבד לא מחייבים אותו למכור, ולפי ה"יש שפירשו" שגם הצריך לגוף מוכרים אם הוא פינוק נדיר ביותר. ויצא מכאן לדיננו שדבר שהוא לא לצורך הגוף לא צריך לתת, ולפי ה"יש שפירשו" גם תענוג גופני נדיר לא צריך לתת, ושלא כדברי הערוך השולחן לעייל.

מהרש"א[10] "בן טובים א' כו'. [וכן לקמן לעני בן טובים א' מצפורי כו'] דהיינו שהורגל בכך אצל אבותיו והכי משמע לישנא דאשר יחסר לו ולא שייך למימר ביה דלא איבעי ליה לפנוקי נפשיה כו' כדלקמן:"

ונראה שצמצם יותר את חוסר האחריות של העני, בכך שהוא נולד לתוך עולם התענוגים. ונראה שלדעתו גם עשיר והעני לא חייבים לתת לו יותר מפרנסה רגילה מפני שזאת בעיה מידותית שהרגיל את עצמו בתענוגים.

כותב השבט הלוי[11] "ואם קנית דירות הנ"ל הם בגדר די מחסורו מצד חיוב דיני צדקה, קשה ההכרעה בזה, דודאי זה פשוט מברייתא כתובות הנ"ל דאם אפשר לשכור דירה אין צריך לקנות דירה, ורצוני אם מקבלים עבורו דירה אשר היא לפי כבודו ובגדר די מחסורו לפי ערכו, א"כ כבר יגור לפי כבודו, ובשום אופן אין חיוב ליתן לו בית במתנה דרך צדקה, ואמנם גם זה אין כלל לגמרי דאם ע"י שיש לו רק דירה שכורה יהי' אח"כ דאגות מאיפה לשלם שכר הדירה שוב הנתינה החלוטה של הדירה בגדר צדקה ודי מחסורו, ואמנם אם אי אפשר לשכור וצריכים לקנות הנה לקבוע כמה וחשיבות הדירה, ודאי הדעת תורה נותן כיון שארז"ל שוכרין דירה ומציעין לו מטה וכו' היינו שאין מחויבים רק הכי נצרך.

ואמנם אלו שמבית אבותם רגילים בדירה נאה יותר שוב נכנסים בגדר עני בן טובים שארז"ל אפי' עבד אפי' סוס לרכוב עליו ובנ"ד לענין דירה כה"ג ובגדר שכ' כב' דאפשר למצוא מקום דירה גם במקומות הזולים יותר וגם שם סביבה של תורה וא"כ דירתן במקום היוקר בגדר מותרות שאין הצבור חייבים להשלים לו, הנה ודאי הדעת מחייב סברת כ"ת, איברא יש הרבה מקרים שאין צד השני רוצה בכך ורוצים דוקא לגור במקום רכוז אוכלסי תורה ויראים ואם צד הרוצה מתעקש בזה קשה זווגו כקרי"ס ומתעכבת המצוה אצלו, ואולי זהו זווגו וא"כ שוב נכנס הדבר בגדר מצוה כיון שלפי מצבו א"א בענין אחר.

וזה ע"ד שארז"ל בע"ז י"ג ע"א דמטמא ללמוד תורה ולישא אשה וקיי"ל כר' יוסי שם אפילו בזמן שמוצא ללמוד בא"י אעפ"כ יוצא ומטמא עצמו בטומאת חו"ל דלאו מכל אדם זוכה ללמוד, וה"נ לענין נשואי אשה ומה"ט גופא לענין לצאת למקום חדש אף על פי שגם שם מקום תורה יש להתבונן אם בי"ד יכולים לחייבו שהלה יטעון טענה הנ"ל שלא בכל מקום זוכה אדם ללמוד תורה ולהתנהג עפה"ת, והרי אמרו בכתובות קי"א ע"א דכשם שאסור לצאת מא"י לחו"ל כן אסור מבבל לשאר ארצות ואפי' מבבל לבבל אם במקום הראשון קבועות ישיבות יותר יע"ש ברש"י וברמב"ם ולח"מ סופ"ה מהל' מלכים, וא"כ שוב אין לנו פלס בידינו להכריע איזה נקרא די מחסורו באמת ואיזה לא, ואמנם רע עלי למעשה שיש הרבה מקרים של מגביות ונתגלה שהוא לצורך מותרות לגמרי, והוא בגדר רמאות וע"ז וכיו"ב אמרו בכתובות ס"ח ע"א בואו ונחזיק טובה לרמאין שאלמלא הם היינו חוטאין בכל יום שנאמר וקרא עליך וגו' יע"ש ברש"י ד"ה היינו, והיינו שהיינו נענשין על מניעת הצדקה. "

ונראה שהוא מרחיב את ההגדרה של מחסור, מדבר הנצרך לכבוד או הרגל פיזי של תענוג, לטענות רוחניות. ויש כאן שני חידושים. האחד, שמחסור הוא לא רק במצב של הרגשה שלילית חזקה, כמו הרגשה שהאוכל מגעיל או תפל או בושה כללית, אלא שהדירה לא מרווחת או יפה כמו שרגיל. והשני, שטענות של התקדמות רוחנית כמו לימוד תורה נחשבות חוסר.

אבל במקום אחר כתב[12] בעניין קניית דירה "וז"ל המאירי בכתובות שם, ויתום שבא לישא עושין לו כל צרכו מן הצדקה בצמצום ושוב כ' עו"פ ואח"כ משיאין לו אשה וכולם בצמצום גדול, ופשיטא לי דהאי דינא דאין אתה מחויב לעשרו שייך גם בעני בן טובים ועשירים הגם דאמרינן שם בכה"ג אפילו סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו, היינו לתת לו אורח חייו כאשר הוא רגיל ולא יתרעם על גורלו, אבל פשיטא דלהעשירו אין חיוב.

והיוצא מזה דגדר חיוב אינו אלא להשלים לו החסר ביותר, ולא כאלה המפריזים על המדה, זה באופן כללי. וע"ע פרטים בזה בשבט הלוי ח"ד שם, והיות שיש כהיום הרבה נצרכים כאלה צריכים לחלק הדי מחסורו לכולם, ובשום אופן אין חיוב לתת מותרות שגם לפי ערך הזמן והדור אפשר לחיות בלעדם, ובזה החמרתי קצת יותר ממה שבארתי בשבט הלוי שם."

ולהבנתי הגדיר בדעת המאירי וביאר שסוס לרכב עליו הוא במצב שמאוד קשה לו לחיות בלי, ויתרעם על מצבו, אבל אם רק מרגיש דחוק לא חייבים להשלים. שזה קצת מעל מה שהגדרתי לעייל, אבל עדיין בפער גדול ממה שהגדיר הוא לעייל. ונראה לי שלא פסק לדינא את דברי המאירי אלא הביא אותו כמקור להחמיר קצת יותר ממה שהחמיר לעייל. ולדינא סובר שאם אי אפשר לתת לכולם כדי מחסורם, חוסר הנחשב מותרות בעיני הדור אין לתת. אבל מה שאפשר לתת לכולם נ"ל שסובר שיתנו כפי שכתב לעייל.  

 

ב. עני לדבר מסוים.

אומר החינוך[13] "ואתה בני אל תחשוב שענין מצות הצדקה לא יהיה רק בעני אשר אין לו לחם ושמלה, כי אף בעשירים גדולים תתקיים גם כן מצות הצדקה לפעמים, כגון עשיר שהוא במקום שאין מכירין אותו וצריך ללוות, ואפילו בעשיר שהוא בעירו ובמקום מכיריו פעמים שיצטרך מפני חולי או מפני שום מקרה אחר לדבר אחד שהוא בידך ולא ימצא ממנו במקום אחר, גם זה בכלל מצות הצדקה הוא בלי ספק, כי התורה תבחר לעולם בגמילות חסדים ותצוה אותנו להשלים רצון הנבראים בני ברית באשר תשיג ידנו. וכלל הענין שכל המהנה את חברו בין בממון בין במאכל או בשאר צרכיו או אפילו בדברים טובים דברים נחומים בכלל מצות הצדקה היא, ושכרו הרבה מאד, ויכנסו דברי באזניך כי טובים המה, באזן תבחן מלים."

וקשה עליו מגמרא[14] "תנו רבנן: בשלשה דברים גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, צדקה - בממונו, גמילות חסדים - בין בגופו בין בממונו. צדקה - לעניים, גמילות חסדים - בין לעניים בין לעשירים. צדקה - לחיים, גמילות חסדים - בין לחיים בין למתים."

ואפשר לומר שלדעת החינוך גמילות חסדים הוא חלק ממצוות צדקה, ומצוות "ואהבת לרעך כמוך" היא בעיקר לא לעשות לאחרים רע. והגמרא דיברה על ההבדלים בין שני החלקים של המצווה. או שיותר מכך, וגמילות חסדים אינה הגדרה של מצווה אלא של סוג התנהגות. וחלקה כלולה בצדקה וחלקה ב"ואהבת לרעך כמוך" וההתנהגות של נתינת כסף במתנה כחסד קרויה צדקה.

הרב אלישיב כותב[15] "מובא מעשה. בר' אברהם מטשעכנוב שבא אצלו אחד מהאדמורי"ם שלא הי' מהחשובים וכיבדו בצורה לא רגילה ושאלוהו אח"כ מה ראה לכ"ז ואמר להם דראה והרגיש דחסר לו כבוד וא"כ צריך לתת לו די מחסורו, והיינו הא דמבואר הכא דרץ לפניו ג' מילין וזה רק ענין של כבוד, ולכאו' כל די מחסורו דאיירי בקרא היינו באביון דמטה ידו דאיכא דינא דדי מחסורו למלאות לו מה שחסר לו הכל לזה האביון שיש דין להחזיק אותו, אבל סתם לאחד שחסר לו רק סוס לרכב עליו לכאו' ליכא דין לתת לו דדין זה נאמר רק בעני, וה"נ דחסר לו כבוד ליכא דינא לספק לו את זה, ונראה דלפי"ז מבואר מה שאמרה הגמ' לעיל דדרשה די מחסורו וכו' ואי אתה מצווה עליו לעשרו, ולכאו' מה בא להשמיענו, ולפי"ז שפיר דודאי עשיר שחסר לו קצת מכספו הרי נמי חסר לו וחידש לן קרא דאין זה די מחסורו רק בעני ודו"ק."

אך הרב קנייבסקי כתב עליו[16] "ושמעתי בשם מו"ח שליט"א דדוקא בעני צריך ליתן לו אפי' סוס לרכוב עליו אבל בעשיר שחסר לו סוס לרכוב עליו א"צ לתת לו וצ"ע:"

ואולי ה"צ"ע" הוא מפני הקושי מהחינוך.

המרדכי מביא בשם רבינו אפרים[17]  "ומה שאמרת מי שיש לו מאתים זוז אם יכול ליטול צדקה אומר אני הכל לפי פרנסתו ופרנסת בני ביתו דהא אשכחן דהוו מזלפין יין והיו כופלין ארבע מאות זוז לפי מה שהוא רגיל ומיהו אם הוא יחיד לא יטול דהא אפילו מי שיש לו מזון ב' סעודות לא יטול מן התמחוי:"

ואפשר להבין בדבריו שמי שעשיר אבל חסר לו "די מחסורו" יכול לקבל צדקה.

וכן נראה שלמד השבט הלוי[18]  "מיהו מי שיש לו משכורת קבוע שמתפרנס ממנה ברווח פשיטא דלא יטול מן הצדקה, ומיהו כהיום שאף אלו שיש להם משכורת כדי מחייתם מ"מ אין זה די כדי לקנות או לשכור דירה שאי אפשר להשיגה באה"ק אלא ביוקר מאד פשיטא דלענין דירה נחשב עני ומותר ליטול כיון דאין לו מאתים זוז בערך של היום והכל לפי המצב כמבואר בפוסקים."

אבל נראה מהמרדכי שאין הגדרת מאתים זוז הגדרה להגדיר מיהו עני אלא הגדרה באיזה מצב עני יכול ליטול.  

שכותב המרדכי[19] "רבינו יהודה ברבי קלונימוס היה מסופק אדם שהוא נודד למרחקים להביא טרף לביתו ונתנו לו מאתים זוז בעיר אחת אם צריך לחזור לביתו ולהוציאם הואיל ויש לו כבר מאתים ואינו רשאי ליטול יותר ולאחר כלות שנה שוב ירחיק נדוד עד שיהיו לו מאתים וכן יחזור חלילה. וגיסו ה"ר שלמה כהן היה אומר שכשאדם גולה לארץ מרחק לצורך פרנסתו ופרנסת ביתו כל זמן שלא יחזור לביתו הוי כפעם אחת. ובספר א"ז כתב ה"ר יצחק מווינ"א ונראה בעיני אדם שחישב לילך למרחק עד מקום שחישב להרחיק הוי כפעם אחת:"

וקשה להבין איך אחרי שנתנו לעני מאתים זוז אך לא חזר לביתו נחשב לנותן כצדקה. שהרי אם ההגדרה של עני הוא מי שאין לו מאתים זוז למה זה משתנה כשהוא לא חזר לביתו? ולכן נראה שאין מאתים זוז הגדרה מי עני אלא הגדרה למי חכמים אמרו שכבר יש לו מספיק כדי להתפרנס בשנה הקרובה ולכן לא ייטול יותר. כמו שמי שיש לו מזון שתי סעודות אינו לוקח כשמתחלק לאותו היום, למרות שוודאי אדם כזה נחשב עני, כך גם מי שיש לו מאתים זוז. ואולי ההגדרה של עני היא מי שאין לו יכולת לפרנס את עצמו. ואכמ"ל.

 ובדברי רש"י נראה שלא סבר כך "מי שהיו לו שדות בתים וכרמים - שוה מאתים זוז ותנן במסכת פאה (פ"ח מ"ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני דלאו עני הוא ונמצא גוזל עניים היו לו מאתים זוז חסר דינר ונתנו לו שוה אלף זוז בבת אחת הרי זה יטול וזה יש לו בתים שדות וכרמים שוה מאתים זוז אבל אינו מוצא למכור מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה שוה מאה זוז וקרקעותיו ימכור במאה זוז דטפי מפלגא לא זיילי לעולם והרי יש לו מאתים זוז."

אך להלכה הביא הרמ"א[20] את דברי המרדכי וכן השו"ע והרמ"א[21] הביאו את החולקים על רש"י שם.

ג. נתינה למי שעשיר ממנו

כותב החינוך[22] "ואמרו זכרונם לברכה שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב לעשות צדקה אם ימצא למטה ממנו שצריך לה"

אך בדבריו שהובאו לעייל כתוב שגם לעשיר שצריך לדבר שאין לו נחשב עני. ויכול להיות שרק עני המתפרנס מהצדקה צריך להביא רק למי שלמטה ממנו. ואבל צריך להבין אם זה נחשב צדקה שנותן לעשיר, למה שלא ייתן גם למי שלא עני ממנו. הרי שניהם אותה מצווה. ויכול להיות שסובר כרס"ג שאומר שהוא קודם לעני אחר. ואולי היחיד שלא קודם הוא אדם הנצרך יותר.  

וכותב הרמב"ם[23] "שאפילו עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצוה זו, כלומר הצדקה, אם למי שלמטה ממנו או לדומה לו ואפילו בדבר מועט:"

וגם כאן אפשר לומר שזה דין קדימה. אבל לא סובר כרס"ג שהוא קודם לכל אדם, אלא שסובר שהוא קודם רק למי שלמעלה ממנו. שהרי אם הוא נותן למי שכמותו הוא מראה שהוא דואג לאחר שאולי סובל יותר ממנו, אבל אם נותן למי שלמעלה ממנו הוא גורם ליותר סבל בעולם, וחייו קודמים לחיי חברו. ויצא שגם אם מקיים מצווה לא עשה את רעיון המצווה. ורעיון המצווה בצדקה יש לו ערך גדול במצוות צדקה  שנחשב גדול יותר מהמצווה עצמה. שהרי אם נותן לעני בפנים זעופות איבד את זכותו.

אומר המאירי[24] "אם היה חולה או חלוש מעדיפין לו עד שיבריא ויתחזק ואפילו היה כפר קטן שאין לך גדר או סדר בהוצאה בפני פקוח נפש מעשה באחד שהיו לוקחין לו ליטרא מוח של עופות בכל יום ומכל מקום כל שהוא בריא אפילו הורגל ביותר מדאי אינו חייב להאכילו אלא על הדרך שהוא מאכיל לעצמו."

ומדבריו נראה שאין כלל מצווה להאכיל אדם אחר יותר ממה שהוא אוכל, או צורך באופן כללי. והגדר תלוי באדם הנותן בלי קשר להאם הוא עני.

ומכל הנ"ל נראה שלא צריך לתת צדקה למי שעשיר ממנו.

 

 

[1] תלמוד בבלי מסכת כתובות דף סז עמוד ב- סח עמוד א

[2] למרות שאפשר להבין ששאל כדי לדעת האם לתת לו פת חמה או צוננת וכדו ולא שאל לתענוגים שרגיל בהם, בהתחשב בשאלות האחרות ששאלנו, זה הפשט המסתבר.

[3] בביאור הדיון האמוני. יש לפתוח בכך שא"א ללמוד מכאן בטחון בכך שהקב"ה יביא לו מותרות שאינם בגדר שהיה אמור לקבל אם היה עני. ולכן הדיון קשור בקשר הדוק בדיון ההלכתי. ויש לשאול למה שיהיה דוחק לציבור, הרי לא אמור להיות הפסד מצדקה. ואולי זה גופא מה שחידש לו. וזה קצת דוחק. ואפשר לומר ש"דוחקא דציבורא" הוא על העניים האחרים שלא יהיה להם, וחידש לרבא שהפרנסה בידי שמיים ולא יפסידו העניים. או שאדם צריך לחשוש שבגללו יפסידו אחרים גם אם הם לא צריכים לחשוש, ומפני שאולי יש להם סיבות אחרות שלא יהיה להם. לדוגמא שנתנו בפנים כעוסות. וחידש לו שיגיע גם בלי פינוקו מה שמגיע להם ומה שמגיע לו. ואז "את אוכלם בעיתו" הוא חידוש גם על הנותן. או שכמו שאדם צריך לעשות שבתו חול ולא להתפרנס מהצדקה, כך צריך שלא לקחת מהציבור יותר. וזה נקרא "לדחוק את הציבור". המהרש"א אומר "מדרחמנא קאכילנא כו' בעתם לא נאמר אלא בעתו כו'. פרש"י לפי מה שהוא כו' לפי לימודו עכ"ל אין זה במשמעות בעתו אלא לפי זמנו ואפשר דהא דשינה למכתב בעתו לשון יחיד לא איצטריך אלא לכ"א לפי לימודו ועוד נראה דודאי גם זה האיש לא היה סועד בכל פעם בתרנגולת פטומה ויין ישן אלא לפי צורך שעה לבריאתו ולימודו לפי צורך שעה קאמר והשתא ניחא דליכא למימר ביה דלא בעי לפנוקי נפשיה כולי האי כדלעיל וק"ל:" ונראה שצמצם שיכול לבטוח רק בדבר שנצרך ממש כמו תרופה. לאומתו רש"י מבין שהקב"ה מביא לאדם גם מותרות. ונראה שאם האדם לא פשע בכך שמרגיש חוסר במותרות, אז זה מוגדר הצורך שהקב"ה שם בו ולכן הקב"ה נותן. למרות שהוא צריך לעבוד על עצמו כדי לאכול רק מה שנצרך לגופו, הקב"ה מספק פרנסה לפי המצב שאדם נמצא בו וזה לא נחשב פשיעה. ועיין עוד חולין פד.  ועוד יוצא שדברים של הנהגת השם בעולמו אפשר גם לברר לפי מה שרואים במציאות. עיין בערוך השולחן לגבי עשר כדי שתתעשר.

[4] פרש"י- כפלינהו

[5] על הגמרא שם

[6] שיטה מקובצת מסכת כתובות דף סז עמוד ב

[7] שיטה מקובצת מסכת כתובות דף סז עמוד ב

[8] יורה דעה סימן רנ סעיף ב

[9] שם סעיף ג

[10] חידושי אגדות מסכת כתובות דף סז עמוד ב

[11] שו"ת שבט הלוי חלק ד סימן קל

[12] שו"ת שבט הלוי חלק ט סימן רב

[13] ספר החינוך פרשת ראה מצוה תעט

[14] תלמוד בבלי מסכת סוכה דף מט עמוד ב

[15] הערות הגרי"ש אלישיב מסכת כתובות דף סז עמוד ב

[16] דרך אמונה - ציון ההלכה הלכות מתנות עניים פרק ז ס"ק (לד)

[17] מסכת בבא בתרא פרק השותפין רמז תק, מובא גם בב"י יו"ד רנג ב, ושו"ת הרשב"א ח"א תתעב.

[18] שו"ת שבט הלוי חלק ב סימן קכה בהגהות שו"ע סי' רנ"ג ס"ב

[19] מסכת בבא בתרא פרק השותפין רמז תקא הובא בב"י יו"ד רנג

[20] יורה דעה רנג א

[21] שם ג

[22] ספר החינוך פרשת ראה מצוה תעט

[23] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קצה

[24] כתובות סז עמוד ב