אכילת כרפס יותר מכזית בליל הסדר
הרב גיורא ברנר שליט"א
- שיטת ר"י וסיעתו דאמירת הגדה חשיבא הפסק והמרור חשיב בא מחמת הסעודה, ולכן צריך לברך אחר הכרפס בורא נפשות. [וכ"כ בהדיא שצריך לברך בורא נפשות אחר הכרפס בסידור רס"ג (מהד' מס עמ' קלו), המנהיג (שם), מחזור ויטרי (ח"א עמ' 270) בשם ר' משולם, שבלי הקלט (סי' ריח דף צג א) בשם ר' אביגדור, תניא רבתי (סי' מז) בשם ר' אביגדור שאמר בשם ר' יצחק ב"ר שמואל, תוס' ר"י החסיד (שם), תשב"ץ קטן (שם) ובשו"ת מהר"ח או"ז (סי' ריג) וכ"כ עו"ר.] וברכת המוציא פוטרת את המרור לפניו ואילו ברכת המזון פוטרת את המרור לאחריו.
- שיטת ר"י טוב עלם ורשב"ם וסיעתם שאמירת ההגדה לא נחשבת הפסק וכן שכרפס ומרור נחשבים באים מחמת הסעודה, ולכן המרור אינו צריך להפטר בברכת המוציא כיון שכבר נפטר בברכת הכרפס, ואילו ברהמ"ז פוטרת גם את המרור וגם את הכרפס מברכה שלאחריה, וא"צ לברך בורא נפשות. [וכ"כ בהדיא בעיטור (שם) שא"צ לברך בורא נפשות, וכן הוא בסמ"ג (מ"ע מא ד"ה גרסינן בפרק ערבי פסחים) ובמנהגי מהר"ש מנוישטט (סי' כח ס"ק ב וסי' שצח ס"ק ד) וכ"כ עו"ר.]
- שיטת הרשב"א דהגדה לא נחשבת הפסק וכן שכרפס ומרור לא נחשבים באים מחמת הסעודה, וממילא נאמר דמחד א"א לברכת המוציא לפטור את המרור, ומוכרחים לברכת בפה"א דכרפס שתפטור את המרור, ומאידך א"א לברכהמ"ז לפטור את הכרפס והמרור ולכן אחר אכילת המרור מברך בורא נפשות ופוטר בזה את הכרפס ואת המרור מברכה אחרונה. וכדברי הרשב"א כתב החינוך (שם) וכן ר' חיים ב"ר שמואל תלמיד הרשב"א בספרו צרור החיים (דיני הסדר עמ' קכח) וכ"כ בחידושי תלמיד הרשב"א (שם קיד א ד"ה עד) וע"ע כעין זה בספר אהל מועד (שער הפסח דרך ה נתיב ח).
אכילת כרפס יותר מכזית בליל הסדר
[לשיעורים בנושא זה לחץ כאן או כאן]
שאלה
כתב השו"ע (סי' תעג סע' ו) "נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך על הנטילה, ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, ואינו מברך אחריו". ויש להבין כוונת השו"ע במש"כ שיקח פחות מכזית, האם כוונתו שרשאי לקחת פחות מכזית ואין חייב לקחת כזית (שלא כמו בשאר אכילות הסדר), או שכוונתו שעדיף שיקח דווקא פחות מכזית, ואולי ר"ל שחייב לקחת דווקא פחות מכזית. וכן יש לברר אם דינו זה של השו"ע הוא מוסכם או שיש מגדולי הפוסקים שחולקים בזה וס"ל שיאכל דווקא כזית מהכרפס.
ובס"ד נבאר הדברים ויה"ר מלפני הי"ת שלא נכשל בדבר הלכה.
א. האם אמירת הגדה והלל נחשבת הפסק?
בגמרא פסחים (קיד ב) "פשיטא היכא דאיכא שאר ירקות מברך אשאר ירקות בורא פרי האדמה ואכיל, והדר מברך על אכילת מרור ואכיל. היכא דליכא אלא חסא מאי, אמר רב הונא מברך מעיקרא אמרור בורא פרי האדמה ואכיל, ולבסוף מברך עליה על אכילת מרור ואכיל. מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליה, אלא אמר רב חסדא מעיקרא מברך עליה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ואכיל ולבסוף אכיל אכילת חסא בלא ברכה. בסורא עבדי כרב הונא, ורב ששת בריה דרב יהושע עביד כרב חסדא. והלכתא כוותיה דרב חסדא. רב אחא בריה דרבא מהדר אשאר ירקות לאפוקי נפשיה מפלוגתא".
ומבואר שנחלקו רב הונא ורב חסדא בכה"ג שישנו אותו ירק גם לטיבול ראשון דכרפס וגם לאכילת מרור דלדעת רב הונא מברך באכילת 'כרפס' בורא פרי האדמה ואח"כ בעת אכילת 'מרור' מברך על אכילת מרור. ואילו לדעת רב חסדא בעת אכילת 'כרפס' מברך שתי ברכות, בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור, ואילו בעת אכילת 'מרור' לא מברך.
וביארו רש"י ורשב"ם בשיטת רב חסדא שאע"פ שקיים מצוות אכילת מרור בעת אכילת כרפס בכל זאת חוזר ואוכל מרור משום דבעינן שני טיבולים.
והנה התוס' (קטו א ד"ה מתקיף) כתבו בביאור שיטת רב חסדא "והדר אכיל חסא בלא ברכה- ונראה דא"צ לברך בפה"א אע"ג דהגדה הוי הפסק כדפרישית לעיל ולא מיפטר בברכה של טיבול ראשון מ"מ ברכת המוציא פוטרתן דהוה להו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שהרי ירקות גוררין הלב וקרי ליה נמי למרור פרפרת הפת... וה"ר יוסף טוב עלם כתב בסדרו למה שאר ירקות באין תחלה לפטור חזרת מברכה ראויה לה וליתא דהא משום היכירא באין ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי מילי ועוד דרב חסדא מברך שתיהן אחזרת ועוד דמשמע דלא פטר ליה פת ושמא אינו מחשיבו פרפרת הפת כיון שאינו אוכל ממנו אלא כזית".
והנה שיטת התוס' היא שיטת ר"י (כ"כ בתוס' ר"פ קטו א ד"ה אבל וכ"כ בט"ז סי' תעג ס"ק ח ובקר"נ פסחים פ"י ס"ק ר) ומתבאר מדברי התוס' דס"ל שברכת בפה"א שברך על הכרפס אינה פוטרת את המרור כיון שאמירת ההגדה שביניהם היא הפסק. אלא דס"ל שברכת המוציא שבירך על המצה פוטרת את המרור כיון שהמרור נחשב דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה.
וכדברי התוס' משמע גם באגודה שכתב (פסחים פ"י סי' צז) "...והוה מברך תחילה אמרור בטיבול ראשון בפה"א ועל אכילת מרור. ואותה ברכה מועלת לטיבול שני כמו ברכת תקיעה שמיושב מועיל לתקיעות שמעומד, והלכה דמצות צריכות כוונה. והדר אכיל חסא וא"צ לברך בפה"א דחשיב בא מחמת סעודה". וביאור דבריו שברכת בפה"א דכרפס לא פוטרת את המרור אלא שברכת המוציא לחם פוטרתה. [ורק לעניין ברכת אכילת מרור דכרפס, שהיא ברכת המצוות ולא ברכת הנהנין, לא נחשבת אמירת ההגדה כהפסק (וכמו בתקיעות).]
וכדברי התוס' (ר"י) בביאור הסוגיא כתבו גם בשו"ת תמים דעים (סו"ס לא), שו"ת הרמב"ם (מהד' בלאו סי' שיב), המנהיג (הל' פסח סוף עמ' תפב), תוס' ר' יהודה החסיד (ברכות מא ב ד"ה א"ר פפא) בשם רבו, שבלי הלקט (סי' ריח דף צג א) בשם ר' אביגדור, רמב"ן (מלחמות פסחים כד א), ר' שמואל מפלייש (או"ז סי' רנו) בשם ר' משולם, מהר"ם מרוטנבורג (פסקים ומנהגים ח"א סי' תנב, תשב"ץ קטן סי' צט, מהר"ח או"ז סי' ריג), מרדכי (פסחים לח ריש עמודה ג), רבנו דוד (קט ב ד"ה ואם תשאל) ותוס' ר"פ (קטו א).
[ויסוד דברי ר"י וסיעתו דס"ל שהגדה הוי הפסק הוא ע"פ מה דאיתא בגמ' לקמן (קטו ב) "אדבריה רב חסדא לרבנא עוקבא ודרש נטל ידיו בטיבול ראשון נוטל ידיו בטיבול שני... נטילת ידים תרי זימני למה לי הא משא ליה ידיה חדא זימנא, אמרי כיון דבעי למימר אגדתא והלילא דילמא אסוחי אסחיה לדעתיה ונגע". וכ"כ הרא"ש (פ"י סי' כו, תוס' רא"ש קיד ב ד"ה פשיטא) שהוא יסוד שיטת מ"ד דהוי הפסק ועי' בדברי הרא"ש שנביא לקמן שדוחה את הראיה מנט"י וממילא לא קשה למאן דפליג על ר"י[1].]
ודעת הר"י טוב עלם שהביאו התוס' שברכת בפה"א דכרפס פוטרת את המרור, וממילא צ"ל דס"ל שאמירת ההגדה לא נחשבת הפסק.
כעין דברי הר"י טוב עלם מצאנו גם ברש"י (קיד ב) שביאר בתחילת סוגייתנו "פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי- מברך מעיקרא אירקי בורא פרי האדמה, דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה, וכיון דיש לו שאר ירקות הכי שפיר טפי שיברך בורא פרי האדמה על הירקות תחלה, דהיינו ברכה הראויה להם ויפטור את המרור הבא אחריו מברכת בורא פרי האדמה, ואח"כ יברך על החזרת על אכילת מרור". וכעין זה כתב רש"י גם בספר פרדס הגדול (סי' קלב).
וכן רשב"ם (קיד ב) ביאר בתחילת סוגייתנו "פשיטא היכא דאיכא שאר ירקות מברך- מעיקרא בטיבול ראשון אשאר ירקות בורא פרי האדמה דאסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה דכיון שיש לו שאר ירקות הכי שפיר טפי שיברך בפה"א תחלה דהיינו ברכה הראויה להן ויפטור את המרור מברכת פרי האדמה ואח"כ יברך על החזרת על אכילת מרור".
ומבואר דגם דעת רש"י ורשב"ם שברכת בפה"א דכרפס פוטרת את ברכת המרור, והיינו דס"ל שאמירת הגדה שבאמצע אינה הפסק.
והרא"ש כתב (פסחים פ"י סי' כו וכעין זה בתוס' הרא"ש שם) "...פי' רשב"ם ואין צריך לברך בורא פרי האדמה לפי שנפטר בברכה שבירך על הירקות. ולא נהירא דהא אסח דעתא באגדתא והלילא דאמרינן לקמן הנוטל ידיו בטיבול ראשון צריך שיטול ידיו בטיבול שני משום דאסח דעתיה באגדתא והלילא. ומה שאין מברכין בפה"א על המרור היינו משום דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו וחובה הוא להביא מרור אחר מצה הלכך הוה כדברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שאין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם... ונ"ל דלא קשה לפי' רשב"ם דנהי דאגדתא והלילא הוי היסח הדעת לענין נטילה היינו משום דילמא אסח דעתיה ונגע במקום הטנופת דידים עסקניות הן אבל לענין אכילה כיון שבירך בורא פרי האדמה על הירקות וחזרת לפניו ודעתו לאכול ממנו לאו נמלך הוא ואין כאן לא היסח הדעת ולא שינוי מקום שיהא צריך לברך שהרי חברים שעקרו רגלם לילך לבהכנ"ס או לבהמ"ד אע"פ שהתפללו ושינו מקומם אם הניחו שם מקצת חבריהם לא הוי היסח הדעת כל שכן הכא שיושב במקומו אע"פ שקורא ההגדה לא הוי היסח הדעת". ומבואר דמתחילה ס"ל כר"י דאמירת הגדה והלל הוי היסח הדעת והפסק, אלא שבמסקנת דבריו צידד כרשב"ם דלא הוי הפסק, די"ל דלענין אכילה כיון שהמרור לפניו ודעתו לאוכלו אין כאן לא היסח הדעת ולא שינוי מקום וממילא ברכת בפה"א דכרפס מהני למרור.
וכדעת ר"י טוב עלם ורשב"ם וסיעתם בביאור הסוגיה שאמירת ההגדה לא הוי הפסק כתבו גם הרי"ץ גיאת (שערי שמחה ח"ב הל' פסחים עמ' קב), ראבי"ה (ח"ב סי' תקכה ד"ה ולאחר), שבלי הלקט (סי' ריח דף צב ב) בשם ר' ישעיה, תניא רבתי (סי' מז) בשם ר' ישעיה, עיטור (הלכ' מצה ומרור קלג עמודה ד), חינוך (מהד' מהר"ק מצוה י), תלמיד הרשב"א (חידושים פסחים קיד ב ד"ה שאר) והמאירי (קיד ב ד"ה כל שיש).
ב. האם צריך לברך ברכה אחרונה אחר אכילת הכרפס
והנה ביארנו שיסוד מחלוקת הראשונים הנ"ל היא האם אמירת הלל והגדה נחשבת הפסק רק לעניין נט"י או גם לשאר דברים. נפק"מ של המחלוקת הנ"ל תהיה בשאלה האם ברכהמ"ז דלבסוף פוטרת את הכרפס או שאינה פוטרת.
והיינו דלשיטת ר"י וסיעתו אמירת הגדה והלל הוי הפסק וממילא צ"ל שברכהמ"ז אינה פוטרת את אכילת הכרפס. ולעומת זאת צ"ל דאליבא דר"י טוב עלם ורשב"ם וסיעתם שאמירת ההגדה לא הוי הפסק, ממילא ברכהמ"ז פוטרת גם את הכרפס.
וכ"כ כמה מהראשונים בהדיא לתלות את המחלוקת זו בזו.
דז"ל ר' פרץ (הגהות סמ"ק סי' רכ ס"ק א) "ויש נפקותה בין שני הפירושים הללו, לרשב"ם אין מברכין בורא נפשות רבות אחרי הירקות של טבול ראשון לפי שעדיין הוא זקוק לאכול מרור ע"י אותה ברכה של ירקות ולפי פירוש שני צריך לברך".
וז"ל הטור (סי' תעג) "ולר"י מברך אחר הטיבול בנ"ר ולרשב"ם א"צ לברך אחריו ולזה הסכים א"א הרא"ש ז"ל". ועו"כ הטור (סי' תעה) "ויברך על אכילת מרור ויאכלנו בלא הסיבה ולא יברך עליו בפה"א ופי' רשב"ם לפי שנפטר בברכת בפה"א שבירך על הירקות בטיבול ראשון ולכך אומר שאין לברך אחר טיבול ראשון בנ"ר ור"י אומר צריך לברך אחריו בנ"ר ומה שא"צ לברך על המרור בפה"א לפי שחשוב כדברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה וא"א הרא"ש ז"ל הסכים לדברי הרשב"ם".
וכן ביאר הט"ז (שם) "...והפלוגתא היא בין ר"י לרשב"ם דר"י ס"ל דהגדה והלל הוי הפסק בין הטיבול להסעודה כמו שכתוב לענין נטילה שצריך ליטול שנית לסעודה כמ"ש בס"א, ה"נ לענין ברכה אחרונה על הטיבול ואין ברכהמ"ז של הסעודה פוטר אותה, אבל הרשב"ם ס"ל כמו שפי' הרא"ש דדוקא לענין נטילה חשיבה ההגדה הפסק דדלמא נגע במקום המטונף בנתיים אבל לענין ברכה אחרונה לא כמו שא"צ לברך בפה"א על המרור מטעם דנפטר בברכה זו שעשה בטיבול הראשון ה"נ לענין ברכה אחרונה של הטיבול הא' פטור ממנו דשייך להסעודה וכאלו אכלו בתוך הסעודה, ור"י ס"ל דלאו משום טעם זה פטור מן בורא פרי האדמה ומברכה אחרונה במרור אלא דהמרור עצמו שייך להסעודה ונפטר בהמוציא ובברכת המזון אבל טיבול ראשון אין שייכות להסעודה משום הפסק הגדה והלל".
ואמנם בשו"ת הרשב"א (ח"א סי' עב) מצאנו דרך אחרת דז"ל שם "ועוד היכא דאיכא שאר ירקי שאינו מברך על מרור בפה"א ואע"פ שהפסיק בין ברכת שאר ירקי לאכילת מרור כוס שני וההגדה וברכת אשר גאלנו. ואע"פ שראיתי מפרשים שזו פרפרת היא וקיימא לן ברך על הפת פטר את הפרפרת. מדעתי שאין דברים אלו נכונים כלל, שלא אמרו אלא בפרפרת שהיא נאכלת על הפת כלפתן ומשום דבירך על העיקר פטר את הטפילה הא לאו הכי לא, דהיינו דאמר רב פפא דברים הבאים בתוך הסעודה שלא מחמת הסעודה טעונים ברכה לפניהם ואין טעונים ברכה לאחריהם. ושלא מחמת הסעודה היינו כל שלא בא ללפת את הפת ושאינו בא להשביע בפת. ומרור אינו בא ללפת ואדרבה צריך הוא לאכלו בפני עצמו. וכן אינו בא להשביע בפת. וא"כ מי פטרו לזה מברכת הנהנין, אלא שאני אומר שנפטר בברכת שאר ירקות. ועל כן אני אומר שמברך אחר אכילת מרור בורא נפשות כדי לפטור את שאר הירקות ואת המרור בברכה שלאחריהם. וכדרך שאמרו דברים הבאים לאחר הסעודה טעונין ברכה לפניהם ולאחריהם. ועל אלו אני סומך ועושה מעשה. וכבר דנתי לפני רבותי בדברים אלו ושמעתי תשובתם. ודרך זה יותר נכון ומוסכם בעיני".
ומבואר דאף דס"ל שאין אמירת ההגדה נחשבת הפסק, וברכת הכרפס פוטרת את המרור, הרי שלעניין ברכהמ"ז ס"ל לרשב"א שאין ברכהמ"ז פוטרת לא את הכרפס ולא את המרור, וצריכות ברכה אחרונה בפני עצמה.
והנלענ"ד בביאור הדברים דהנה לעיל הבאנו דשיטת ר"י היא דמרור נפטר בברכת הפת כיון דהוי דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה. והנה הרשב"א פליג על ר"י בשני דברים, האחד דס"ל לרשב"א שאמירת הלל והגדה לא חשיב הפסק, והשני שהמרור (וכ"ש הכרפס) לא חשיב בא בתוך הסעודה מחמת הסעודה וכמו שאין ברכת המוציא פוטרתו ה"ה שאין ברהמ"ז שלבסוף פוטרתם. ואמנם בדעת רוב הראשונים (ר"י טוב עלם ורשב"ם וסיעתם) שפליגי על ר"י נראה לבאר דפליגי על ר"י רק בזה דס"ל שאין אמירת ההגדה חשיב הפסק, אך במה דס"ל לר"י דהמרור חשיב בא מחמת הסעודה לא פליגי על ר"י, וממילא מה שאמרו כל הני ראשונים דברכת הכרפס פוטרת את המרור, אין כוונתם שא"א שברכת המוציא תפטור את המרור אלא שאין צורך שברכת הפת תפטור את המרור כיון שכבר נפטר בברכת הכרפס. ממילא לשיטתם ברכהמ"ז דלבסוף תפטור גם את הכרפס וגם את המרור, שהרי מחד הם נחשבים כבאים מחמת הסעודה ומאידך אין אמירת ההגדה נחשבת הפסק.
וכן מפורש בריטב"א (הלכות סדר ההגדה מהד' מה"ק עמ' יג ד"ה אח"כ) שכתב שישנם שני טעמים מדוע לא מברכים בפה"א על המרור, הן מצד שברכת הכרפס פוטרתו, והן מצד שברכת המוציא פוטרתו. וכן ראיתי שדקדק בכנה"ג (הגב"י סו"ס תעה ד"ה וכ"ת) ממה שהב"י כתב "ושלא כדברי הרשב"א שכתב בתשובה שצריך לברך עליו בפה"א" ודקדק הכנה"ג שמה שהב"י לא כתב שאליבא דרשב"ם צריך לברך בפה"א נראה שהוא משום שבזה רשב"ם מודה לר"י דאף אם בירך בורא נפשות על הכרפס א"צ לברך בפה"א על המרור כיון שברכת המוציא שבירך על המצה פוטרתו[2].
נמצא שיש לפנינו ג' שיטות בראשונים בסוגיא דידן:
[ובעניותי נתקשתי בדברי המחזור ויטרי שמחד (ח"א עמ' 270 אות מט) כתב שברכת בפה"א דכרפס פוטרת את המרור, ומאידך (שם עמ' 279) כתב שמברך על הכרפס בורא נפשות, והרי אם בירך בורא נפשות אחר הכרפס איך תועיל ברכת בפה"א שלפניו לאכילת המרור שבאה לאחר זמן. ואין לומר שכוונתו כדעת הרשב"א שיברך בורא נפשות רק אחר המרור, שהרי כתב המחזור ויטרי (שם) בפירוש שברכת בורא נפשות היא אחר אכילת הכרפס ז"ל "לאחר שתיית כוס ראשון וברכתו שלאחריו יקח מן הירקות אייקא או צרפוייל ויטבול בחרוסת ומברך בורא פרי האדמה ואוכל ומאכיל, ומסתברא דצריך לברך אחריו בורא נפשות רבות" וצ"ע[3].]
ג. ביאור כוונת השו"ע במש"כ שיאכל פחות מכזית
כתב השו"ע (שם) "נוטל ידיו לצורך טבול ראשון ולא יברך על הנטילה, ויקח מהכרפס פחות מכזית ומטבלו בחומץ ומברך בורא פרי האדמה ואוכל, ואינו מברך אחריו".
[והנה במש"כ השו"ע שלא יברך בורא נפשות ניתן לבאר בשתי דרכים דהנה בהגהות עטרת צבי על השו"ע (ס"ק יז) ביאר שמש"כ השו"ע שאינו מברך בורא נפשות הוא "הואיל דאוכל פחות מכזית", אמנם רבים מהאחרונים ביארו שכוונת השו"ע שאפי' אם אכל כזית לא יברך בורא נפשות וכמו שנביא לקמן.]
והנה טעמו ונימוקו של מרן השו"ע נתבאר בב"י שם, דהנה הטור (סי' תעג) כתב "ולוקח ירקות ויברך בפה"א ומטבל כדי לעשות שינוי בשביל התינוקות שישאלו כי זה הוא שינוי שטובלין קודם סעודה מה שאין דרך לעשות כן בשאר הימים וא"צ כזית מהם".
והנה מלשון "אין צריך" שכתב הטור משמע דס"ל שאם רוצה רשאי לאכול כזית מהכרפס אלא שאינו חייב לאכול כזית (ודלא כמו שאר אכילות שבליל הסדר שחייב לאכול לפחות כזית).
וכן מתבאר ממש"כ הב"י בביאור דברי הטור וז"ל, "ומש"כ וא"צ מהם כזית- שם אהא דתניא גבי מרור אכלו לחצאין יצא כתב הרא"ש משום דמברך על אכילת מרור צריך שיאכל כזית דאין אכילה בפחות מכזית, אבל בירקות הראשונות שמברך עליהם בפה"א בעלמא ואין מזכירין עליהם אכילה א"צ מהם כזית וכ"כ הרשב"א בתשובה דא"צ שיעור דאינו בא אלא להיכר אבל הרמב"ם כתב שצריך לאכול כזית. וכתבו הגהות כזית זה לא ידעתי מה טיבו דכיון דאין טיבול זה אלא להתמיה התינוקות בכל דהו סגי עכ"ל".
אלא שאח"כ הוסיף הב"י "ומצאתי בתשובת מהרי"ל וז"ל בורא נפשות רבות איכא פלוגתא אי צריך לאמרה אחר טיבול ראשון על כן אני אוכל פחות מכזית לאפוקי נפשי מפלוגתא אע"ג דהמיימוני כתב כזית הא מחו ליה כמה עוכלי בעוכלא ע"כ". ואח"כ הביא הב"י את תשובת הרשב"א שהבאנו לעיל שכתב שיברך בורא נפשות אחר המרור ויפטור את הכרפס וגם את המרור.
ובפשטות משמע לענ"ד בכוונת דברי הב"י, שדבריו אלה עומדים ע"ג מה שהביא קודם ממחלוקת הראשונים אם בעינן גם בכרפס לאכול דווקא כזית או שבכרפס אין חיוב לאכול כזית, ומביא השו"ע כעצה את דברי המהרי"ל שיאכל פחות מכזית ויצא מספק דברכת בורא נפשות.
ממילא אם צדקו דברינו יש לבאר בכוונת לשון השו"ע הנ"ל דמש"כ "ויקח מהכרפס פחות מכזית... ואינו מברך אחריו" שאין כוונתו לאסור לאכול כזית אלא שמציע שלכתח' נכון לנהוג כמהרי"ל ולאכול פחות מכזית וממילא לא יצטרך לברך בורא נפשות. וכן מתבאר מהט"ז (סי' תעג ס"ק ח) שכתב בביאור דברי השו"ע "על כן טוב שיאכל בענין שלא יהא בו חיוב כלל".
וכ"נ לבאר גם במש"כ הב"י (ריש סי' תפו) "ומש"כ ולוקח פחות מכזית משאר ירקות. כבר כתבתי בסי' תעג דברי הרא"ש שכתב דעל ירקות דטיבול ראשון כיון שמברך עליהם בפה"א ואין מזכיר עליהם אכילה א"צ מהם כזית ומשמע שאם רצה לאכול מהם כזית או יותר הרשות בידו והרמב"ם כתב שאוכל מהם כזית ולכאו' נראה דכיון דלהרא"ש רשאי לאכול כזית ולהרמב"ם צריך לאכול כזית יותר טוב לאכול כזית דלכו"ע שפיר עביד מלאכול פחות מכזית דלהרמב"ם לא נפיק ידי חובתיה אבל נראה לומר דכיון שאם יאכל כזית צריך לברך אחריו לדעת ר"י כמו שנתבאר בסי' תעג ואם יאכל פחות מכזית אינו צריך לברך אחריו טפי עדיף לאכול פחות מכזית מלאכול כזית שאם מברך אחריו לדעת רשב"ם הויא ברכה שאינה צריכה ואם אינו מברך אחריו נהנה מהעולם הזה בלא ברכה לאחריו וכיון שאכילה זו אינה אכילת חובה אלא כדי שיהיה היכר לתינוקות בפחות מכזית נמי סגי וכן ראוי לנהוג". ובפשטות הדברים משמע כדברינו לעיל שהב"י בא לתת עצה שיותר טוב ויותר ראוי שלא לחוש לדעת הרמב"ם ולאכול פחות מכזית מאשר לאכול כזית ולהכנס למחלוקת אם חייב לברך בורא נפשות, דאם בירך הוי לשיטת רשב"ם ברכה שאינה צריכה, ואם לא בירך הוי לשיטת ר"י נהנה מהעולם הזה ללא ברכה.
[וע"ע בלשון המשנ"ב (סי' תעג ס"ק נג) שכתב "לפי שבכזית יש ספק בברכה אחרונה אם יברך אותה או לא ע"כ טוב יותר שיאכל פחות מכזית שלא יהא בו חיוב כלל לכו"ע".]
ואם צדקו דברינו ממילא יוצא שהשו"ע שקל בדעתו הגדולה את הרווח וההפסד שבכל פתרון ועצה, ומסקנתו להעדיף שלא לחוש לשיטת הרמב"ם דס"ל דבעינן דווקא לאכול כזית כרפס, מאשר להיכנס לספק אם לברך אחריו בורא נפשות (וזאת למרות שגם הוא מודה שיש בזה הפסד במה שלדעת הרמב"ם לא יצא יד"ח וכמש"כ הב"י בסי' תפו).
ובפשטות נראה טעמו דמרן השו"ע דכיון שהרמב"ם הוא יחיד בדבר זה, וכבר "מחו ליה כמה עוכלי בעוכלא" כלשון המהרי"ל שהביא הב"י הנ"ל, ממילא העדיף הב"י להכריע בזה כדעת רוב הראשונים נגד הרמב"ם ולהרוויח בזה שלא להיכנס לספק אם לברך בורא נפשות אחר האכילה.
ובאמת כשנעיין במקור עצתו של השו"ע נראה לכאו' כדברינו, דהנה עצה זו נזכרה כבר בדברי ר' פרץ בהגהות סמ"ק (סי' רכ ס"ק א) "מיהו טוב שלא יאכל מן הירקות כזית כדי שלא יברך בורא נפשות רבות, וגם יפטור מרור מבורא פרי האדמה כי כן יסד רבינו יוסף טוב עלם בסלוק שלו למה ירקות באו תחלה כדי לפטור מרור מברכה הראויה לה".
וכ"כ בהדיא בשו"ת מהרי"ל (סי' נח ס"ק ב וע"ע סי כה וע"ע בספר מהרי"ל סדר ההגדה סי' טו) וז"ל "תשובה ברכה אחרונה, מסיק מהר"ם וראבי"ה לברך על כל הכוסות חוץ מכוס שני, וכן התוס', אכן באשרי מסיק דאין לברך אלא לאחר רביעי, וכתב דמי שממעט בברכות הרי זה משובח וכן נהג מורי ע"ה הר"ר שלום מנוישטאט, ואני הצעיר תלמידו אחריו. והיא היא הפלוגתא דאחר טיבול ראשון, ועל כן איני אוכל כזית בטיבול ראשון, אף כי יש כתבו דצריך כזית, ובזה אין לצאת ידי כולם בשום צד... ועוד דמ"מ אינו מתוקן, דלרבותינו דבעי דברכה בורא פרי האדמה שעל טיבול ראשון פוטרת מרור מברכת נהנין, א"כ יצטרך לברך על טיבול שני ברכה דנהנין, אם ברך ברכה בורא נפשות רבות אחר טיבול ראשון, וליתר רבותינו הוי טיבול שני בא מחמת סעודה ולא בעי ברכה, וממה נפשך אין לצאת ידי כולם". ועצה זו הובאה גם בשו"ת מהר"י וייל (סי' קצג ד"ה ויקח איפ"א).
ממילא אחר רואינו זאת דאף לפי עצתם לא יצא ידי כולם, יש לכאו' להבין כנ"ל בטעמם ונימוקם דהיינו שהעדיפו שלא לחוש לדעת יחיד דרבנו הרמב"ם דבעינן דווקא כזית ומאידך להתיר את יתר הספקות דברכת בורא נפשות על כרפס וברכה ראשונה על מרור.
וכן משמע שהבין הפר"ח (סי' תעג סע' ו) שכתב בביאור פסק השו"ע "ומש"כ פחות מכזית. כן דעת רוב הפוסקים דכיון דאין טיבול זה אלא להתמיה התינוקות בכל דהו סגי, אבל דעת הרמב"ם דגם בטיבול זה צריך שיאכל כל אחד ואחד כזית".
וכ"כ המהר"י עייאש בהדיא בספרו מטה יהודה (סי' תעג ד"ה דין ו) דהטור והב"י לא חיישי לשיטת הרמב"ם כיון שהוא דעת יחיד ז"ל "ודע דהטור סי' תעג הביא בסתם דטיבול א' א"צ כזית כיון שאינו אלא להתמיה התינוקות והשמיט דעת הרמב"ם ז"ל דמצריך כזית והטעם דס"ל להטור דסברתו היא סברא יחידית ולכך גם הרא"ש לא הזכירה, וכבר כתבו הגמ"י וז"ל כזית זה לא ידעתי מה טיבו, וגם מרן ב"י ז"ל הביא בשם תשובת מהרי"ל דסברת הרמב"ם ז"ל מחו לה כמה עוכלי בעוכלא ע"ש, ולכך השו"ע אע"פ שדרכו להזכיר סברתו לפחות בשם י"א בכאן סתם כדעת רוב הפוסקים וכדעת הרשב"א ז"ל דא"צ שיעור דאינו בא אלא להיכר".
והמטה יהודה (שם) הוסיף לכתוב בנ"ד "ומ"מ מדברי כולם נשמע דהרוצה לאכול כזית אין כאן בית מיחוש אלא דסגי בפחות מכזית ותדע שהרי מפלוגתא דר"י ורשב"ם ז"ל שהביא הטור לענין ברכת בנ"ר אם יברך אחר טיבול א' ע"כ מיירי באכל שיעור כזית ואשכחן להרא"ש ז"ל דס"ל כרשב"ם ז"ל דאין לברך אחריו כמש"כ הטור משמו ואעפ"כ ס"ל להרא"ש ז"ל דא"צ כזית אלמא דאם ירצה שיאכל כזית רשאי וכן מוכח בפשיטות מהראיה שהביא הפר"ח בשם הבית חדש... וכ"נ דעת השו"ע שכתב ואינו מברך אחריו דפירושו כשאכל כזית וזה פשוט. ואע"ג דמרן ב"י כתב בשם תשובת מהרי"ל שכתב וז"ל בנ"ר איכא פלוגתא א"צ לאומרו אחר טיבול א' ע"כ אני אוכל פחות מכזית לאפוקי נפשי מפלוגתא ע"כ. לאו למימרא דמפני סברא זו כתב השו"ע דוקא פחות מכזית ופחות הוא דווקא, דהרי לענין הלכה ודאי דדעתו בב"י כדעת רשב"ם שהרי כתב בשם הרב המגיד שכתב בשם הרשב"א ז"ל שאינו מברך אחר טיבול זה, וסיים הב"י ז"ל דהכי נקטינן וכיון דהרב המגיד כתב בסתם דעת הרשב"א וגם מרן ב"י כתב דהכי נקטינן וגם דעת הטור נראית כן שהרי הביא סברת רשב"ם באחרונה וגם כתב דלזה הסכים הרא"ש ז"ל, א"כ לא נשאר ספק לענין דין ברכה אחרונה דהעיקר כדעת מ"ד דאין מברכין. ועל הנחה זו פסק בש"ע דאינו מברך אחריו. ומהרי"ל ז"ל חומרה בעלמא הוא דעבד, ומה שהעתיקו מרן ז"ל אינו אלא לאפוקי שאין צריך כזית ודלא כדעת מגן דוד ומג"א ז"ל שכתבו פחות מכזית דכתב הש"ע הוא כדי לאפוקי נפשין מפלוגתא דליתא לענ"ד ואע"ג דמרן ב"י גופיה כ"כ... מ"מ האמת יורה דרכו דבש"ע דעתו כדכתבתי".
והנך רואה בדברי המטה יהודה שביאר בדעת השו"ע שכל כוונתו היא שאינו חייב לאכול כזית אך אם ירצה לאכול כזית הרשות בידו. וביאר המטה יהודה שהשו"ע לא חייש כלל לחומרת המהרי"ל ואע"פ שהביאה בב"י הרי שמש"כ בשו"ע אינו משום חומרת מהרי"ל.
[ואמנם החיד"א בשו"ת חיים שאל (ח"ב סי' לח ס"ק עו וע"ע ס"ק פח) הביא את דברי המטה יהודה וחלק עליו בזה וכתב "דנראה פשוט דדעת מרן דלכתח' לא יקח אלא פחות מכזית כרפס וכמ"ש בב"י משם מהרי"ל לאפוקי נפשיה מפלוגתא אלא דאם אירע שאכל כזית לא יברך וכמ"ש בב"י דנקיטינן כהרשב"א והן הן דבריו בש"ע שם דיקח פחות מכזית לכתח' ולא כזית אלא דאם בדיעבד אכל לא יברך. וזה פשוט דהגם שכ' בב"י דנקיטינן כהרשב"א שלא יברך אחריו הרי בסי' תפו כ' בהדיא בב"י דראוי לכתח' ליקח פחות מכזית לאפוקי נפשיה מפלוגתא וכמ"ש מהרי"ל וכ"כ בהגהת סמ"ק. ומסתמא כן דעתו בש"ע". וכ"כ עוד מהאחרונים לחלוק על המטה יהודה.
עוד ראינו בדברי המטה יהודה שס"ל שהשו"ע הכריע כמ"ד שאם אכל כזית א"צ לברך אחריו בורא נפשות, והוכיח ע"פ זה את דבריו לעיל שהרי הרא"ש ס"ל שאם אכל כזית א"צ לברך בורא נפשות ואעפ"כ כתב שא"צ לאכול כזית, וממילא שאי אכילת כזית אינה תלויה בספק אם לברך בורא נפשות (ודלא כמהרי"ל).]
וכן ראיתי בבית ארזים (סי' תעג ס"ק עט) שכתב שמה שלא חששו לדעת הרמב"ם משום שסברו שדעתו דעת יחיד.
והנה אחר רואינו כל זאת, הרי שאם צדקנו בהנ"ל וביחוד בטענתנו העיקרית דמה שלא חייש השו"ע לרמב"ם הוא משום שסבר שהוא דעת יחיד (וכמש"כ הפר"ח והמטה יהודה), ממילא נתקשתי בעניותי בכל הנ"ל משום שאחר העיון נראה שדעת הרבה מהראשונים כהרמב"ם דבעינן דווקא כזית וכמו שנבאר לקמן.
ד. האם יוצא ידי חובת כרפס כשאוכל פחות מכזית
בעניות דעתי נראה שאין שיטת הרמב"ם דעת יחיד בנ"ד, אלא זו שיטה גדולה בדברי הראשונים, וראשית נביא לשון הרמב"ם (חו"מ פ"ח ה"ב) עליו דיברו המהרי"ל והב"י.
וז"ל, "מתחיל ומברך בפה"א ולוקח ירק ומטבל אותו בחרוסת ואוכל כזית הוא וכל המסובין עמו כל אחד ואחד אין אוכל פחות מכזית". [ועי' בביאורי הגר"י קאפח זצ"ל לרמב"ם (שם ריש ס"ק ד) מש"כ בביאור הכפילות לכאורה שבלשון הרמב"ם.]
וכדברי הרמב"ם להצריך לאכול דווקא כזית (או יותר) כתב גם רש"י בספר פרדס הגדול (סי' קלב) ז"ל "נוטל מן הירקות ומברך בפה"א, טובל בחרוסת טובל ומאכיל בני ביתו כזית ולאחר הגדה א"צ לברך על הירקות אלא טובל בחרוסת ואוכל בלא ברכה, ושתי טבילות הללו זכר הם לתינוקות שישאלו מה נשתנה הלילה הזה".
[ויש לעורר ע"פ דברי רש"י אלו, על מה שכתבו חלק מהראשונים דכיון שהוא רק ע"מ שישאלו התינוקות לכן א"צ כזית, והרי בדברי רש"י רואים אנו בהדיא שאין כל סתירה בדבר ואע"פ שכתב שהוא בשביל התינוקות, בכל אופן כיון שחז"ל חייבו לעשותו ממילא מחוייב לעשותו ככל אכילה מחוייבת אחרת והיינו בכזית.]
וכן דעת עוד ראשונים שצריך לאכול כזית מהכרפס דכ"כ הראב"ן (מהד' אבן שלמה ח"א מס' פסחים קסו א), ראבי"ה (סי' תקכה ד"ה ואח שקידש), מרדכי (פסחים דף לג ע"ג), רשב"ץ (יבין שמועה דף ל"ה ד"ה תניא), אבודרהם (סדר ההגדה), אהל מועד ('סדר ליל פסח' נדפס בקובץ מוריה תשנ"ח עמ' יא ועיי"ש ס"ק 27) ור' אברהם מפראג (הביאו הדרישה סי' תעג ס"ק ה).
ובביאור טעמם נראה ע"פ מש"כ המ"מ על הרמב"ם (שם) "לפי שאין אכילה פחותה מכזית", ויעויין גם באו"ז (סי' רנו) שכתב לגבי אכילת מצה ומרור "שכל שיש באכילתו חובה אין בפחות מכזית" [וכעת ראיתי בשו"ת חזו"ע (ח"א סי' יז) שרצה להוכיח שכן היא דעת האו"ז עצמו דבעינן דווקא כזית. ועי' בשו"ת אבנ"ז (או"ח סי' שפג ס"ק ה) שביאר בזה את שיטת החולקים על הרמב"ם].
וכן נראה לכאו' דבעינן כזית גם מלשון מחזור ויטרי (ח"א עמ' 270) וזאת ממה שכתב לגבי הכרפס "והאי טיבול עביד ליה כעיקר מצוה".
וממילא אחר רואינו זאת מתבאר כי עצתו אמונה של רבנו השו"ע אינה פשוטה כל כך, שהרי לדעת הרבה מהראשונים ורש"י והרמב"ם מכללם לפי עצתו שיאכל פחות מכזית לא קיים כלל את מצוות חכמים בטיבול ראשון, ולפי מה שנביא לקמן נראה שכן דעת עוד הרבה ראשונים, וממילא מה שהבאנו לעיל מהמהרי"ל והשו"ע שמחמת חוסר ברירה יעדיפו שלא לחוש לדעת יחיד דהרמב"ם, הוא קשה שהרי אין הרמב"ם יחיד בזה כלל.
ה. הסוברים לברך בורא נפשות- סוברים שצריך לאכול כזית
מצאנו כמה מהראשונים שתלו את ברכת בורא נפשות אחר הכרפס בשאלה "אם" אכל כזית מן הכרפס, דכ"כ בשבלי הלקט בשם רבנו אביגדר (צג א) ובתניא רבתי (שם) בשם רבנו אביגדר וכ"כ בחידושי תלמיד הרשב"א (קיד א ד"ה מטבל וד"ה עד).
ואמנם רוב הראשונים לא תלו כלל את השאלה אם לברך בורא נפשות במה שאכל כזית אלא רק במחלוקת הנ"ל אם הגדה והלל הוי הפסק, וממילא פשטות דבריהם דס"ל שצריך לאכול דווקא כזית, ואם צדקנו בזה נמצא לפנינו שרוב רובם של הראשונים ס"ל דבעינן לאכול דווקא כזית.
וזכינו לכוון בדברינו אלה לדברי המנחת חינוך (מצווה כא ס"ק ד) שממש"כ החינוך שצריך לברך בורא נפשות אחר הכרפס הוכיח המנ"ח דס"ל לחינוך שצריך לאכול דווקא כזית.
וכן ראיתי כעין דברינו להגר"י קאפח זצ"ל, דהנה כתוב בספר 'תשובות ופסקים' לראב"ד (סי' נה) "כתב הראב"ד בתשובת ברכת הכרפס לאחריו ליכא כלל והלא אף ברכת היין בקדוש אינה, ר"ל שאינו מברך על הגפן ועל פרי הגפן על כוס ראשון כיון שדעתו לשתות עוד ואע"פ שמברך על כוס שני בשביל הפסק ההגדה משום דמשתי וברוכי בהדי הדדי לא אפשר אבל לאחריו לא מברך כיון שדעתו לשתות עוד וכן הדין נמי בכרפס שאין לברך אחריו כיון שדעתו לאכול אח"כ המרור שהוא ירק". ובהגהות הגר"י קאפח על 'תשובות ופסקים' (שם ס"ק 2 וע"ע בביאורו לרמב"ם חו"מ פ"ח ה"ב ריש ס"ק ד) העיר על פי מש"כ הראב"ד שלא יברך בורא נפשות אחר הכרפס "נראה ברור שדעתו כדעת הרמב"ם בהלכות חו"מ דבעי כזית, שאם לא כן אין מקום לדבר על ברכה אחרונה...".
וכעת ראיתי שזכינו לכוון בטענתנו גם לדעת הגר"ע יוסף זצ"ל, וחיילי דידי ממש"כ בשו"ת חזו"ע (ח"א ריש סי' יז) שדעת רס"ג כהרמב"ם דבעינן דווקא כזית וציין לדברי רס"ג בסידור, והמעיין בסידור רס"ג (במקום אליו ציין הגרע"י) יראה שלא נזכר שם בהדיא שיאכל כזית, אלא צ"ל שהגרע"י הוכיח זאת ממש"כ רס"ג בפשטות שצריך לברך אחריו בורא נפשות (וכן יש לכאו' להוכיח ממש"כ רס"ג שצריך לברך ענט"י וכדלקמן). וכן מבואר בהדיא כדברינו ממש"כ שם הגרע"י לגבי שיטת הראב"ד עיי"ש.
וכ"כ כדברינו גם הגרמ"מ קארפ שליט"א (הלכות חג בחג פסח פכ"ד ס"ק 10) בדקדוק לשון המחזו"ו שכתב בפשטות שצריך לברך בורא נפשות.
וממילא כיון שרבו מאוד הראשונים שכתבו בפשטות לברך בורא נפשות אחר הכרפס צ"ל שדעת הרבה מהראשונים שיאכל דווקא כזית, ואין זו דעה יחידאה.
ו. הסוברים לברך ענט"י על טיבול ראשון- סוברים שצריך לאכול כזית
כתב הרשב"ץ (יבין שמועה מאמר חמץ לה א סוד"ה תניא) "והרשב"א ז"ל כתב דכיון דמשום היכרא דתינוקות הוא פחות מכזית סגי, ואני אומר דכיון שצריך נטילת ידים דבעי כזית כדין אוכל פת שצריך נטילת ידים דלא מסתבר דבפחות מכזית אע"פ שמברך עליו המוציא ליבעי נטילת ידים כיון שאינו אלא משום סרך תרומה".
ובשו"ע (סי' קנח סע' ב-ג) איתא דעל פחות מכזית פת א"צ ליטול ידיו[4], ובאחרונים שם נחלקו בזה לדינא (עיי"ש במשנ"ב ס"ק י) די"א כשו"ע שא"צ נט"י על פחות מכזית פת וי"א שנוטל ידיו ולא יברך.
ולגבי דבר שטיבולו במשקה כתב שם המשנ"ב (ס"ק כ) שהסברא הפשוטה היא שכ"ש שאם אין בו כזית לא צריך נט"י, אלא שבהגה שם העיר המשנ"ב דמדברי הטור אצלנו (סי' תעג) משמע שבדבר שטיבולו במשקה צריך נט"י גם על פחות מכזית. ואמנם בבהל"כ (סי' תעג סע' ו ד"ה פחות) כתב להוכיח מדברי הרשב"ץ הנ"ל כעיקר סברתו דלעיל שא"צ נט"י בדבר שטיבולו במשקה אא"כ יש בו כזית (ולעניין מעשה נשאר בזה בצ"ע לדינא). ומצאתי שהביאו כסברת הרשב"ץ והמשנ"ב גם בשם המשכנ"י (שו"ת עמודי אש קונטרס קבוצת נדחים סי' ו ס"ק ו סוד"ה והנה לא).
וכ"כ הגר"ש קלוגר בספר קרבן פסח (סי' תעג סע' ו) שטעמו של הרמב"ם שמצריך כזית הוא משום שמצריכים נט"י בברכה ואינו אלא בכזית. וכן בבית ארזים (סי' תעג ס"ק עח) כתב "ואפשר עוד לומר בטעם הרמב"ם כיון דמצרכינן נט"י ודאי בעי לאכול כזית דבפחות מכזית לא בעי נט"י דלא להוי חמיר מן הפת והרי הרמב"ם מצריך נט"י בברכה עי' בפ"ח מה' חו"מ לכך בעי אכילה כזית".
ועי' להגר"ח קנייבסקי שליט"א שכתב (שונה הלכות סי' תעג סע' לא) שמש"כ הגר"א לברך ענט"י בטיבול ראשון הוא דווקא באכל כזית. וע"ע בזה בשו"ת חיים שאל (שם) שנתקשה ג"כ שהרי משמע דא"צ נט"י על פחות מכזית וא"כ אם נאמר דלא בעינן כזית בכרפס מדוע צריך נט"י ועיי"ש מה שתירץ בזה בדרך אחרת.
[ומצאנו אחרונים שחלקו בזה על סברת המשנ"ב וס"ל שבדבר שטיבולו במשקה בעינן נט"י גם על פחות מכזית, עי' בזה במאמ"ר (סי' קנח סוף ס"ק ו) ובשו"ת עמודי אש (שם), וע"ע בשו"ת בנין שלמה (סי' יא) שמתחילה (ד"ה וראיתי לחקור) כתב כהבהל"כ שהדבר פשוט שדבר שטיבולו במשקה אינו חמור מפת ובפחות מכזית א"צ נט"י, אלא שאח"כ (ד"ה אמנם מתוך) חזר בו מהסברו הנ"ל וכתב שדבר שטיבולו במשקה חמור מפת בזה שחייב נט"י גם על פחות מכזית עיי"ש. וע"ע בשו"ת יהודא יעלה (יו"ד ריש סי' קעג) שכתב ג"כ כהמשנ"ב בדין נט"י שא"א שדבר שטיבולו במשקה יהיה חמור מפת, אלא שלפי"ז כתב שממה שהטור מצריך טיבול לכרפס פחות מכזית ממילא צ"ל שהטור פליג על השו"ע וס"ל שגם פת פחות מכזית צריך נט"י.]
והנה אם נאמר שהעיקר כסברתו הפשוטה של המשנ"ב וכמו שמפורש ברשב"ץ ממילא מוכח מסוגיא דפסחים ומדברי הראשונים שהצריכו נט"י לכרפס דבעינן לאכול דווקא כזית, ואף א"ת שס"ל שאינו חייב לאכול כזית אלא רק אם ירצה הרשות בידו לאכול כזית ולכן הצריכו נט"י בכל מקרה, הרי כל זה אפשרי רק לדעת הראשונים שאינם מצריכים לברך על נט"י אך לשיטת הראשונים המצריכים בזה ברכת על נט"י מוכרח דבעינן דווקא כזית דאל"כ הוי ברכה לבטלה (היינו ע"פ סברת הרשב"ץ והמשנ"ב הנ"ל וע"ע בשעה"צ סי' תעג ס"ק ע).
והרי כיון שרבים מהראשונים כתבו בהדיא שיברך בנטילה זו ברכת ענט"י דכ"כ בהדיא בסידור רס"ג (שם) וכ"כ החינוך (שם) וכ"כ הטור (שם) בשם הגאונים ושכ"כ ר' שמעיה בשם רש"י וכ"כ עוד הרבה ראשונים דבעינן לברך על נט"י. וממילא כיון שרבו הראשונים דס"ל דבעינן לברך על נט"י מוכרח לכאו' דס"ל דבעינן דווקא כזית (ע"פ סברת הרשב"ץ והבהל"כ).
ז. חשש לשיטת הר"י בברכת בורא נפשות על פחות מכזית
נלענ"ד לעורר עוד דבר מה, שבדלותי לא זכיתי להבין בעצתו אמונה של מרן הב"י, שיאכל פחות מכזית ע"מ שלא להיכנס לספק אם לברך בורא נפשות.
דהנה בתוס' ברכות (לט א) איתא "בצר ליה שיעורא- היינו דוקא בברכה שלאחריו דבעינן שיעור אבל בברכה שלפניו אפי' פחות מכשיעור דאסור ליהנות בעולם הזה בלא ברכה בין לענין אכילה בין לענין שתיה אבל בברכה שלאחריו בעינן שיעור מלא לוגמיו על כן יש ליזהר לשתות מכוס של ברכה מלא לוגמיו כדי שיברך לאחריו מעין ג' ברכות והר"י היה אומר בבורא נפשות כיון דלאו ברכה חשובה היא אפי' בבציר משיעורא מברכינן בורא נפשות רבות ולא נראה דכיון דבורא נפשות תקנוה כנגד על הגפן כי היכי דעל הגפן בעי שיעורא בבורא נפשות רבות נמי בעי שיעורא".
ומבואר דמה דפשיטא לן דאינו מברך בורא נפשות על פחות מכשיעור (ובזה רצינו לצאת מכל ספק), גם הוא אינו מוסכם שחלקו בזה תוס' והר"י.
ובב"י (סי' רי ד"ה וכן מסתפקין) הביא שרוב הראשונים ס"ל כתוס' שגם לברכת בורא נפשות בעינן שיעור אלא שהביא שהרא"ש (ברכות פ"ו סי' טז) מספקא ליה בזה אולי העיקר כהר"י.
וא"כ הדרינן לעיקרא, דאף לעניין ספק דברכת בורא נפשות לאחר טיבול ראשון לא יצאנו מן הספק במה שאכלנו פחות מכזית דהרי לשיטת הר"י גם בכה"ג צריך לברך בורא נפשות.
ולכאו' היה לנו לדחות ולומר דכיון שרוב הראשונים חלקו על הר"י וס"ל שאין לברך על פחות מכזית וכן פסק השו"ע בהדיא (סי' רי סע' א) שאינו מברך על פחות מכזית, ממילא אין להתחשב כלל בדעת הר"י ולהחשיבו כספק וע"ע במשנ"ב (סי' קס ס"ק מז). ובאמת כתב בשעה"צ (סי' רז ס"ק ו) "ולא נוכל לצרף דעת ר"י שסובר דלברכת בורא נפשות רבות א"צ שיעור, דהלא התוספות והרמב"ם והרשב"א פליגי עלה, וכן סתם השו"ע בפשיטות לקמן בסי' רי עיי"ש, א"כ זה לא נחשב לספק כלל, ונשאר רק ספק אחד". וע"ע בשעה"צ (סי' רי ס"ק ב) שצירף בזה כמה ספיקי לומר ג"כ שיברך בורא נפשות אך לא כתב לצרף בזה שיטת הר"י דברכת בורא נפשות היא תמיד גם בפחות מכזית וכנ"ל.
מאידך עי' בכנה"ג (הגה"ט סי' רי) שם צירף את שיטת הר"י לשאר ספקות ע"מ להכריע שהאוכל חצי זית מז' מינים וחצי זית מדבר שברכתו בורא נפשות, שיברך אחריו בורא נפשות.
[ובדרך הפלפול נראה לבאר מחלוקתם כך, דהנה כתב הערוה"ש (יו"ד סי' קי סע' קיא) "וכן ראיתי מי שכתב שבהכרעת רמ"א נגד הב"י אין לעשות דעת ב"י לספק והם דברים תמוהים אצלי ורק דיעה יחידית נגד רבים באיסור דאורייתא אין לצרף לספק אבל במידי דרבנן ובשעה"ד גם זה הוה ספק...". והנה בנ"ד דעת הר"י היא דעת יחיד נגד רבים, ואולי אפשר לומר דהמשנ"ב קאי כמ"ד דברכה לבטלה הוי איסור דאו' ד'לא תשא' (עי' סי' רטו ס"ק כ שהמשנ"ב נסתפק בזה) וממילא במילתא דאו' איננו מתחשבים בדעת יחיד, ואילו הכנה"ג קאי כמ"ד שברכה לבטלה הוי איסור דרבנן וממילא במילתא דרבנן אנו מתחשבים גם בדעת יחיד (לפחות בשעה"ד). ויש עוד מה להאריך רבות בזה וע"ע מש"כ בכל זה בספרי 'בגדי שש' (סי' ז) ואין זה מקומו.]
ח. חשש לברכה שאינה צריכה
יש לעיין ביחס למה שהבאנו לעיל מהב"י (סי' תפו) שכתב "אבל נ"ל דכיון שאם יאכל כזית צריך לברך אחריו לדעת ר"י כמו שנתבאר בסי' תעג ואם יאכל פחות מכזית אינו צריך לברך אחריו, טפי עדיף לאכול פחות מכזית מלאכול כזית שאם מברך אחריו לדעת רשב"ם הויא ברכה שאינה צריכה ואם אינו מברך אחריו נהנה מהעולם הזה בלא ברכה לאחריו", דמשמע דס"ל לב"י דכיון דס"ל לרשב"ם שאפשר לברכהמ"ז דלבסוף לפטור את הכרפס מברכת בורא נפשות, ממילא אם יברך בורא נפשות עובר על איסור ברכה שאינה צריכה.
והנה אמת נכון הדבר שדעת הרבה מהפוסקים כפשטות דברי הב"י דיש לחוש בכגון נ"ד לברכה שאינה צריכה וכמו שהאריך בכעין זה בספר ברכת ה' (ח"א פ"א ס"ק 15) עיי"ש, וע"ע בחק יעקב (סי' תעג ס"ק כט), מאמ"ר (סי' תעג ס"ק ג ד"ה ברם) ובמחצה"ש (סי' תעג ס"ק יח). ועוד משמע דס"ל לשו"ע (סי' תעג סע' ו) לדינא דאם אכל כזית לא יברך ועיי"ש במג"א (ס"ק יח), בהגר"א (ס"ק לד), חק יעקב (שם), מאמ"ר (שם) ומשנ"ב (ס"ק נו) וע"ע בשו"ת יבי"א (ח"ז או"ח סי' ז ס"ק ח).
אמנם נלענ"ד לעורר שגם דבר זה אינו פשוט ומוסכם ויש בזה כמה צדדים וצרופים לומר שבנ"ד אין חשש לאיסור ברכה שאינה צריכה וכמו שנבאר בס"ד.
דהנה ראשית יש לדון במציאות שלנו שהרי גם אם יברך בורא נפשות מדוע נחשב הדבר כברכה שאינה צריכה, והרי מחמת מה שאכל כזית כרפס נתחייב ברכה אחרונה וא"כ ברכת בורא נפשות היא לכאו' "ברכה הצריכה", ומניין לנו לומר שמחויב הוא להמתין לברכת המזון גם בנ"ד, שהרי כשבירך בורא נפשות על הכרפס עדיין לא אכל כלל פת ולא נתחייב עדיין בברכהמ"ז.
והנה יסוד הדין של הסוברים שיש איסור משום ברכה שא"צ בכגון נ"ד נסמך על הסוגיא ביומא (ע א) "ובעשור של חומש הפקודים קורא על פה, אמאי נגלול וניקרי, א"ר הונא בריה דרב יהושע א"ר ששת לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור. ונייתי אחרינא ונקרי, רב הונא בר יהודה אמר משום פגמו של ראשון ור"ל אמר משום ברכה שאינה צריכה". ומתבאר שהשאלה האם במה שגורם ע"י מעשהו שיצטרך לברך ברכה נוספת יש איסור של ברכה שאינה צריכה נתון במחלוקת בין רב הונא בר יהודה ור"ל, דלרב הונא אין בזה משום ברכה שאינה צריכה (ולכן כתב שהוא משום פגמו של ראשון) ואילו לר"ל יש בזה משום ברכה שאינה צריכה.
ומצאנו בהדיא בתוס' (מנחות לו א וע"ע חולין פז א תוד"ה ומכסי ובחי' הרמב"ן חולין פו ב) שכתבו ע"פ הסוגיא ביומא "מכאן מדקדקים כשאדם שוחט עופות או בהמות הרבה וסח בין עוף לעוף שחוזר ומברך ומ"מ עבירה היא בידו כדאמרינן הכא שחוזר עליהם מערכי המלחמה ושמא שאני תפילין שמצוה אחת הן אבל התם שאם ירצה ישחוט ואם ירצה לא ישחוט ומיהו מסתברא דכיון דיכול לפטור בברכה אחת אין לו לדבר כדי שיהא זקוק לברכה שניה כדמוכח בפרק בא לו ובאלו נאמרין דתנן נוטל ס"ת וקורא באחרי מות ואך בעשור ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמ' ונייתי ספר תורה וניקרי ביה ומשני ר"ש בן לקיש משום ברכה שאינה צריכה אלמא כיון דיכול לפטור עצמו מברכה שניה קרי לה ברכה שאינה צריכה".
וכעין זה מצאנו גם ברשב"א (ברכות יא ב ד"ה השכים), ריטב"א (רה"ש לד א ד"ה ודברי רבינו), ר"ן (רה"ש יא א ברי"ף ד"ה שאלו), רא"ש (הלכות תפילין סי' טו) וכן הוא בעוד ראשונים וע"ע במג"א (סי' רטו ס"ק ו) ובברכ"י (או"ח סי' מו ס"ק ו).
ואמנם הרי"ף במגילה (יד א) הביא את הסוגיא ביומא ז"ל "גרסי' בפרק בא לו כהן גדול... אמאי תגלל ספר תורה עד דמטי לחומש הפקודים ונקרי ביה א"ר ששת זאת אומרת אין גוללין ספר תורה בצבור מפני כבוד הצבור וניתי ס"ת אחריני וניקרי ביה רב הונא בר יהודה אמר משום פגמו של ראשון והנ"מ חד גברי בתרי ספרי הוא דהוי פגמא אבל תלתא גברי בתלתא ספרי כגון ר"ח טבת שחל להיות בשבת לא הוי פגמא". וממה שהרי"ף לא הזכיר כלל לטעמא דר"ל משום ברכה שא"צ, אלא רק לטעמא דרב הונא משום פגמו של ראשון מוכח בפשטות דס"ל כרב הונא ולא חייש בכה"ג לברכה שאינה צריכה.
וכן מתבאר מדברי הרמב"ם שכתב בפה"מ (יומא פ"ז מ"א) "ומה שהצריכו לקרות ובעשור שבחומש הפקודים על פה לפי שאין איש אחד קורא בשני ספרי תורות משום פגם ראשון, וגם אין גוללין ספר תורה בצבור משום כבוד צבור, ולכן לא יגלול ספר תורה עד שיגיע לחומש הפקודים וגם לא יקרא בספר שני". ומבואר שלא הזכיר הרמב"ם כלל לטעמו של ר"ל אלא רק לטעמא דרב הונא. וכן בהלכות כתב הרמב"ם (עבודת יוה"כ פ"ג ה"י) "...ובעשור שבחומש הפקודים עד סוף הענין קורא אותו על פה, ולמה קורא על פה שאין גוללין ספר תורה בציבור, ולמה לא יקרא בספר אחר, לפי שאין אחד קורא בשני ספרים משום פגם ראשון". ובאמת בנשמ"א (סי' ה ס"ק א ד"ה ולכן נ"ל) דקדק מלשון הרמב"ם הנ"ל דלא ס"ל להלכה כר"ל אלא ס"ל שבגרימת ברכה שאינה צרכה אין איסור. וע"ע במש"כ הגר"י קאפח זצ"ל בפירושו לרמב"ם (תפלה פ"ז ס"ק מט).
וראיתי גם בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' נט) שמשמע מדבריו שחשש ברכה שאינה צריכה אינה אלא בכגון שכבר בירך על אותו דבר וכעת מברך עליו שוב ללא סיבה (ומבאר שם אחרת את הגמ' ביומא עיי"ש) ומשמע שבכגון נ"ד ס"ל שכשמברך בורא נפשות ע"מ לפטור את הכרפס שאכל ממנו כזית, אין כל חשש לברכה שאינה צריכה. [ועי' בבאר שבע (סוטה מא א ד"ה ויען) שהביא את דברי הרמ"ע מפאנו וחלק עליו.]
ואמנם המרדכי (מגילה סי' תשצג) דן כיצד לנהוג כשנמצא טעות בס"ת, ובתוך דבריו כתב "ותו יש לחוש להביא ס"ת אחרת כדאמרינן ביומא ובסוטה גבי כ"ג דקורא אחרי מות בס"ת ובעשור לחדש שבחומש הפקודים קורא על פה ופריך בגמ' ונייתי ס"ת אחריתי וניקרי ומשני ר"י מפני פגמו של ראשון ר"ל אמר מפני ברכה שאינה צריכה פרש"י שאם היה מביא ס"ת אחרת היה הקורא צריך לברך לפניה ולאחריה הלכך קורא ע"פ דבחד ברכה נפיק ואע"ג דליכא פגמו של ראשון שהרי פגומה היא וחסרה היא מיהו משום דר"ל יש לחוש משום ברכה שאינה צריכה דלא פליגי אלא דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי".
ומבואר דס"ל למרדכי שאין כלל מחלוקת בין רב הונא לר"ל ולכו"ע שני הטעמים אמת וא"כ לפי דבריו תובן שיטת רוב הפוסקים דס"ל דבכה"ג יש איסור של ברכה שאינה צריכה וכנ"ל.
וראיתי בשו"ת מהרשד"ם (או"ח סי' א) שנקט לחוש לברכה שאינה צריכה בכגון הגמ' ביומא וכתב לבאר גם את שיטת הרמב"ם כעין שיטת המרדכי (ששתי הסברות בגמ' הם להלכה), ז"ל המהרשד"ם "ואע"ג שהרמב"ם ז"ל לא הביא בפה"מ ולא בהלכות עבודת י"ה אלא הטעם הראשון ולא הביא טעם ר"ל היינו שלא חש להאריך ומ"מ לא מצינו בשום מקום שדחה אותו אדרבה הוא ז"ל הזהיר הרבה על ברכה שאינה צריכה...".
אלא שמאידך ראיתי בשו"ת לב שלמה (למהר"ש הלוי אב"ד איזמיר סי' ד ד"ה אמנם במעט וד"ה ועוד אשוב) שהביא לדברי מהרשד"ם בביאור שיטת הרמב"ם ודחה אותם והוכיח מתוך דברי הרמב"ם בהלכות תפילה שא"א לומר דחייש בכה"ג לברכה שאינה צריכה וממילא צ"ל שהעיקר שהרמב"ם לא ס"ל לטעמא דר"ל. והוסיף להוכיח כנ"ל ממה שהגמ' ביומא שם שו"ט אליבא דטעמא דרב הונא ולא אליבא דטעמ