עמידה בברכת המצוות

הרב ינון קליין

    בס"ד טבת תשע"ו

     

    כתב רבינו פרץ (הגהות סמ"ק מצווה צב ס"ק ה) "כשהקהל יושבים אחר קריאת התורה אז התוקע תוקע מעומד דגמרינן לכם לכם מספירת העומר והתם כתיב בקמה פירוש בקומה. ומהאי טעמא מברכין אציצית מעומד דכתיב לכם והיה לכם לציצית וכן עומר וסימניך עצ"ת ה' לעולם תעמוד ר"ת עומר ציצית תקיעה".

    וכדברים האלו כתב באבודרהם (הל' ברכת השחר עמ' מה) וז"ל, "וחייב לברך עליו מעומד. ושש מצות הן שברכתן מעומד סימן להם עלץ שלם: עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. כי באלו הוא כתוב לכם בעומר וספרתם לכם (ויקרא כג טו) וכן בלבנה (שמות יב ב) החדש הזה לכם, וכן בציצית והיה לכם לציצית (במדבר טו לט) וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א) וכן בלולב ולקחתם לכם (ויקרא כג מ) וכן במילה המול לכם כל זכר (בראשית יז ו). ואנו למדין חמשתן בגזירה שווה מלכם הכתוב גבי עומר, וספירת העומר מעומד שנאמר מהחל חרמש בקמה (דברים טז ט) אל תקרי בקמה אלא בקומה, קרי ביה בקימה. ויש מצוה אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד".

    ובארחות חיים (הל' ציצית סי' כז - כח) כתב "ירושלמי, כל הברכות מעומד ועל ברכת מצות קאמר ולא על ברכת הנהנין. ומצאתי סמך לדבר דכתיב ויעמוד שלמה ויברך וכן נמי מצינו בלוים דכתיב לעמוד לשרת מכאן אמרו שאין שירות אלא מעומד והשירות שלנו בעשותנו המצות אם כן מברך מעומד. ויש אומרים שאלו הברכות בלבד ראוי המברך לברכן מעומד ברכת העומר וציצית ולולב ומילה ושופר. וכלהו נפקא להו מג"ש מספירת העומר דכתיב מהחל חרמש בקמה ודרשינן בקומה. וה' לכם כתיבי בעומר וספרתם לכם. בציצית ועשו להם. בלולב ולקחתם לכם. במילה המול לכם ולאבי הבן קאי שצריך בעמידה וכן המנהג. בשופר יום תרועה יהיה לכם".

    מתוך הדברים עולה שיש מחלוקת בין האבודרהם לאורחות חיים. שלאבודרהם עמידה בברכת המצוות אינה מעיקר הדין, אלא למצוה מן המובחר. ואילו לאורחות חיים, עמידה בברכת המצוות היא מעיקר הדין.

    ולכשנדקדק נראה שלכאורה יש סתירה בדברי האורחות חיים. שמהירושלמי שהביא משמע שבכל ברכת המצוות צריך לעמוד, ואם כן מה צורך בלימוד 'מהחל חרמש בקמה- קומה' לחייב עמידה בספירת העמור, ומה תורך יש בגזירה שווה 'לכם לכם' מעומר ללמוד חיוב עמידה בציצית, לולב, מילה ושופר? והירושלמי שהזכיר האורחות חיים אינו מצוי בידינו. ושמא מחמת זה כתב האבודרהם שאין חיוב גמור לעמוד בברכת המצוות אלא רק מצווה מן המובחר.

    הב"ח (ס"ק ב) שואל שאלה זו. מתחילה הוא סבור להשיב שמאחר ובציצית יש גם הנאת לבישה, היה מקום לומר שאינה ככל ברכת המצוות ולא צריך לברך בעמידה, באה גזירה שווה 'לכם לכם' וחידשה שאף בציצית יש לעמוד. אמנם הוא דוחה את דבריו, שהרי לולב, שופר ומילה, הם מצוות שאין בהן הנאה כלל ואע"פ כן באה עליהן גזירה שווה. ונשאר הב"ח בצריך עיון.

    ועוד צריך לעיין, שלדרשה זו שהביאו הראשונים, לכאורה אין מקום בחז"ל. דרשה זו אינה מוזכרת לא בבבלי ולא בירושלמי. ולא מצאנוה אלא במדרש מאוחר מתחילת תקופת הראשונים (פסיקתא זוטא, לך לך יז יג, אמור סה ע"א, שלח לך קיג ע"ב) שאסף מדרשי תנאים ודרשות מכל שקדמו, ולא עוד, אלא שקטע זה בפסיקתא, בפרשת אמור, מתחיל במילים "טוביהו בנו של רבי אליעזר הרב זכרונו לברכה אמר" והרי הוא מחבר הפסיקתא זוטא, חכם מתקופת הראשונים.

    היכן מצינו כדבר הזה? גזירה שווה שאינה בבבלי ואינה בירושלמי, ואין לה כל מקור בחז"ל אלא המדרש עליו הצבענו? ושתפסק להלכה בראשונים ובשו"ע?

    אמנם כתב הרא"ש (פסחים פ"י סי' מא) "וכי מברכים מברכים מעומד דת"ר בקמה תחל לספור אל תיקרי בקמה אלא בקומה", אך כבר העיר עליו מהרי"ב שאין ברייתא כזו בש"ס.

    ואכן, כבר העיד היראים (סי' רסא, דפו"י קיד) על הדרשה 'אל תקרי בקמה אלא בקומה', "דרשה זו שמעתי ולא ידעתי מקומה". ואולי לפני הראשונים היו מקורות תנאים שאינם לפנינו.

    ובברכי יוסף (סי' ח ס"ק ב) הביא את דברי היראים, וכתב שהפסיקתא הנ"ל היא מקור דין זה ואין לתמוה על זה שכן "ידוע דסתם הפסיקתא הוא מרבותינו ז"ל. וכמה דינים מהרמב"ם הורה גבר מרן בכסף משנה דמקורן הוא מהפסיקתא. והמחבר הפסיקתא רבינו טוביהו היה קרוב לזמן הגאונים. והרי מצינו שרש ענין זה בס"ד".

    לכשנעיין בדבר נמצא שיש לדין זה, או על כל פנים לחלקו, מקור בזהר ובגאונים.

    הרמב"ם (פ"ז מתמידים ומוספים הל' כג) פסק גבי ספירת העומר "ואין מונין אלא מעומד, ואם מנה מיושב יצא". וכתב הכסף משנה "כתב הר"י בן גיאת שזה קבלה מפי רבותינו ואסמכוה אקרא דבקמה קרי ביה בקומה. ובזוהר פרשת תצוה כתב סוד הדבר למה צריך למנות מעומד".

    מקור דברי ר"י בן גיאת נמצאים בספרו שערי שמחה (הל' ספירת העומר עמ' קח) וז"ל, "אמר מר רב שמואל הכהן דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד מדכתיב ויברך את קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד. אנו כך קבלנו מרבותינו האסמכתא דספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור שאין ת"ל בקמה ומה ת״ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור".

    כדבריו נכתב גם בתשובות הגאונים (שערי תשובה סי' עט) "וששאלתם אם מצינו אסמכתא לכל הברכות שהן מעומד, ודאי כך הוא דכתיב ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל וכך הוא מקדמונינו ז"ל דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד דכתיב ויעמוד ויברך. וספירת העומר כמו כן בעמידה דכתיב מהחל חרמש בקמה מה ת"ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור ותקיעת שופר מעומד ומברך לשמוע קול שופר והלכה רווחת היא בכל ישראל ואין לזוז מינה ואינה בב' ישיבות לומר לתקוע בקול שופר אלא לשמוע ואי קשיא לכו מה דאמור אסמכתא לכל הברכות מעומד דכתיב ויעמוד ויברך את כל קהל ישראל ודילמא תימרון הני מילי לישראל כתיב ה"ג ויעמוד המלך בעמידה ויברך למלך שהברכות שלו את לרבות שכינה של מקום כל קהל ישראל כמשמעו וכל קהל ישראל עומד למאי אתא מלמד שכולם בעמידה לכבודו של מלך".

    שני המקורות האלו בגאונים מדברים על ספירת העומר, אין בהם זכר לשאר המצוות שנזכרו בראשונים (שהם כתבו לעמוד בכל הברכות ולא חלקו בין המצוות השונות כדלעיל), פרט לתקיעת שופר, עליה העיד בתשובות הגאונים שהלכה רווחת בכל ישראל לעמוד בה, אך לא ציין כלל את הגזירה שווה שהביאו הראשונים 'לכם לכם' לשאר המצוות.

    גם הזוהר שהזכיר הכסף משנה, לא דיבר אלא לעניין ספירת העומר, שכתב (זוהר תצוה קפג ע"א) "ועל דא אנן עבדין חושבנא בקיומא על קיומנא קיימין בגין דאינון יומין יומין עלאין אינון וכן בכל זמנא דעאל בר נש לאינון יומין עלאין בין בצלותא בין בשבחא אצטריך לקיימא על רגלוי ירכין וגופא כחדא תמן ירכין וגופא לקיימא כדכורא דקיימא בחיליה ולא כנוקבא דארחהא למיתב, ועוד בגין שבחא דעלמא עלאה".

    נשוב לשאלתנו, שלענ"ד גם אחרי דברי הגאון חיד"א, הדברים צריכים בירור. ראשית, מפני שמקורות קודמים לפסיקתא זוטא לא מצאנו דרשה אלא לעניין ספירת העומר ועדות לעניין תקיעת שופר כאמור לעיל.

    שנית, שכלל גדול בידינו "אין אדם דן גזירה שווה מעצמו" (עי' פסחים סו א, נדה יט ב וברש"י שם 'אלא אם כן קבלה מרבו, הלכה למשה מסיני' וע"ע רש"י סוכה יא ב וטעם הדבר בהשגות הרמב"ן לספה"מ שורש ב, ומקורו בירושלמי פסחים פ"ו ה"א) וגזירה שווה זו כאמור לא נזכרה אצל רבותינו התנאים והאמוראים.

    שלישית, שגזירה שווה זו אינה מופנה לא מצד אחד ולא משני צדדים, ש'לכם' גבי ספירת העומר נדרש במנחות (סה ב) "שתהא ספירה לכל אחד ואחד". וגבי ראש חודש נדרש בראש השנה (כד א) שקידוש החודש מסור לבית דין (ושם כה ב שאין היחיד מקדש את החודש, וזה אותו עניין), גבי שופר נדרש 'לכם' בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א) להתיר שופר של עבודת כוכבים ושל עיר הנדחת, גבי לולב נדרש בסוכה (כז ב) לפסול גזול (וע"ע פסחים לח א) ורק לגבי ציצית אין דרשה בש"ס למילה לכם והוא מופנה מצד אחד. וגזירה שווה שאינה מופנית אין למדים ממנה (נדה כב ב).

    ובאחרונה, שמצאנו אצל הראשונים מי שלמד לחייב עמידה בספירת העומר באופן שבדבריו משמע שהדרשה היא כעין אסמכתא ואינה דרשה גמורה, ולא כנשמע מלשון הראשונים שהבאנו לעיל. שבמחזור ויטרי (ח"א עמ' 301) כתב גבי ספירת העומר "ובעמידה לפי שכל מעשה העומר בעמידה היה, ועוד כתיב מהחל חרמש בקמה, אל תקרי בקמה אלא בקומה", מדבריו נשמע, שהטעם המרכזי לעמידה בספירת העומר הוא שכל מעשה העומר היה בעמידה ואת הדרשה מן הפסוק צירף כטעם צדדי, אולי מפני שאינה דרשה גמורה אלא כעין אסמכתא.

    אחרי כל זה עדיין צריך עיון מהיכן למדו רבותינו דין עמידה בברכות שהוזכרו לעיל, ושמא כאמור היה להם נוסחאות שאינן לפנינו וצ"ע.

    והיה ניתן לומר שלמרות המשתמע מלשונם, שהלימוד הוא לימוד גמור, אין כוונתם לזה, אלא לדרשה בעלמא. אלא שבפרי מגדים (סי' ח משב"ז ס"ק א) הבין שדין זה מדאורייתא.

    והקשה המגן אברהם (סי' ח ס"ק א) ממשנה בחלה (פ"ב מ"ג) "האשה יושבת וקוצה חלתה" הרי שמותר לברך על מצוות בישיבה, ותירץ, שהפרשת חלה אינה כל כך מצווה לפי שכוונתו לתקן מאכלו, בדומה לשחיטה, וממילא הברכה דומה יותר לברכת הנהנין מאשר לברכת המצוות. הגר"א (בביאורו ס"ק ג) דחה את תירוץ המגן אברהם והוכיח שיש מצווה בחלה[1].

    ולעניין עצם הדין, המחבר (סי' ח סע' א) פסק לברך ולהתעטף בעמידה, והגר"א (שם) דייק מלשון הטור "יתעטף בציצית מעומד" שדווקא העטיפה בעמידה, אך הברכה יכולה להיות גם בישיבה. והביא שכך כתב רבינו יונה בספר היראה (עמת' קסב מהד' אשכול) וז"ל "וצריך להתעטף מעומד".

    נשוב על הראשונות, בחז"ל מצאנו שמברכים בישיבה, גם בברכת המצוות ולא מצאנו בשום מקום, פרט לפסיקתא הנ"ל, שיש לברך בעמידה, ואם כן, מניין וכיצד הוציאו הראשונים דין זה?

     

    תשובת מו"ר הרה"ג אברהם צבי הכהן שליט"א

    לידידי הרה"ג ר' ינון הי"ו

    עברתי על כל דברי מע"כ, וראיתי שהקיף את כל דברי הראשונים ונו"כ הטושו"ע בענין זה, וסוף דבריו הניח בתימה, היכן מצינו גזירה שוה כזאת, וגם את דברי הפמ"ג שמשמעות דבריו שהוא מדאורייתא, נגד משמעות הראשונים.

    לענ"ד פשיטא לי, שהיתה נוסחא כזאת בירושלמי או באיזה מדרש קדום, כי דרשה זו מופיעה בספרי ראשונים ממזרח וממערב, כאשר ליקט מע"כ.

    אמנם מה שהאריך מע"כ לברר, שאינו אלא אסמכתא, לענ"ד אין צורך להוכיח דבר זה כלל, כי הרי כל ברכת המצוות מדרבנן (וכבר תמהו האחרונים על רש"י בפר' כי תבא, שכתב, ולא שכחתי לברך ברכת המצוות), ואיך יתכן שתהיה חובה מה"ת לעמוד בעת הברכה.

    ודוק במש"כ הפמ"ג שם, שהוא על עצם קיום מצות מילה בעמידה, ולא על הברכה. ומיהו גם בזה דבריו קשים, דפשיטות אינו אלא אסמכתא, כדמשמע מדברי הראשונים, והוא בעצמו מעיד בהמשך שם, שלא ראה אותם, אלא אח"כ.

    בברכת התורה

    אברהם צבי 

     

    תשובת הרה"ג בעל אורחתיך למדני

     

    לכבוד הרה''ג ינון קליין שליט''א

     

    הירושלמי

    כת''ר הביא מ''ש בארחות חיים (הל' ציצית סי' כז - כח) וז''ל "ירושלמי, כל הברכות מעומד ועל ברכת מצות קאמר ולא על ברכת הנהנין. ומצאתי סמך לדבר דכתיב ויעמוד שלמה ויברך, וכן נמי מצינו בלוים דכתיב לעמוד לשרת, מכאן אמרו שאין שירות אלא מעומד והשירות שלנו בעשותנו המצות, אם כן מברך מעומד. ויש אומרים שאלו הברכות בלבד ראוי המברך לברכן מעומד, ברכת העומר וציצית ולולב ומילה ושופר. וכלהו נפקא להו מג"ש מספירת העומר דכתיב מהחל חרמש בקמה ודרשינן בקומה. וה' לכם כתיבי בעומר וספרתם לכם. בציצית ועשו להם. בלולב ולקחתם לכם. במילה המול לכם ולאבי הבן קאי שצריך בעמידה וכן המנהג. בשופר יום תרועה יהיה לכם.''

     

    וכתב על זה כת''ר, ''שמהירושלמי שהביא משמע שבכל ברכת המצוות צריך לעמוד... והירושלמי שהזכיר האורחות חיים אינו מצוי בידינו.'' וגם כתב כת''ר, ''אחרי כל זה עדיין צריך עיון מהיכן למדו רבותינו דין עמידה בברכות שהוזכרו לעיל, ושמא כאמור היה להם נוסחאות שאינן לפנינו וצ"ע... גם בברכת המצוות לא מצאנו בשום מקום, (פרט לפסיקתא הנ"ל), שיש לברך בעמידה. ואם כן, מניין וכיצד הוציאו הראשונים דין זה.'' 

     

    וי''ל שהאורחות חיים כיון להירושלמי שכתב השלטי הגבורים על המרדכי בריש פ''ד דברכות ס''ק ה. וז''ל ''בירושלמי ''קום כי דבר ה' אליך'', מכאן א''ר אלעזר כד ענו אמן יהא שמיה כו' וכל דבר שבקדושה בעי למיקם ארגלוהי.'' וכן הוא בדרכי משה ס''נו. אלא שם כתב נוסח הפסוק ''קום כי ה' דבר אליך''. אלא הקושיא היא דלא מצינו פסוק כזה בתנ''ך, בין לשני נוסחות. וראיתי במ''א ס''נו. ס''ק ד. שכתב, ''...וכ''כ בכוונות ובכתבים שכן נהג האר''י ואמר דט''ס הוא בירושלמי עכ''ל. ומיהו נ''ל דמ''ש שט''ס הוא בירושלמי, היינו שמביא שנאמר קום כי דבר ה' אליך, ובאמת לא כתיב כך רק ויקם מעל הכסא, משמע מעצמו קם...''. והוא כיון לפסוק בשופטים פ''ג כ. לגבי עגלון מלך מואב, ''ואהוד בא אליו והוא יושב בעלית המקרה אשר לו לבדו, ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך, ויקם מעל הכסא''.

     

    ולפי זה י''ל שר'' אלעזר בירושלמי למד מפסוק זה שיש לעמוד לכל דבר שבקרושה. וא''כ כיון כיון שבברכת המצות אנו אמרינן ''אשר קדשנו במצותיו...'', משמע שאף זה בכלל ''דבר קדושה'' ויש לעמוד בברכת המצוות, משא''כ בברכת הנהנין דלא אמרינן בהן ''קדשנו''. ונראה שע''י קיום המצוה יש השפעה עלינו מקדושת הקב''ה, וע''י זו ''קדשנו''. ולכן כיון שיש גלוי של קדושת הקב''ה בקיום המצוה, אז צריך לעמוד בשעת הברכה, משא''כ בברכת נהנין שאין גלוי כזה.

     

    שוב ראיתי במור וקציעה ס''ח. שכתב, ''...דצריך לעמוד בברכה מפני כבוד קדושת השם שבברכה הוא כדיליף בירושלמי מהכתוב ויאמר דבר ה' לי אליך ויקם וגו'. ש''מ דבכל הזכרת השם צריך לעמוד.'' ע''ש. וזה כדלעיל. אלא שוב כתב שם, ''א''כ כל הברכות שוות לענין זה, וצ''ל שנתכוון במ''א למ''ש הרד''א בשם א''ח דמפרשין הך ירושלמי על ברכת המצות''. ולענ''ד כן הוא, שרק בברכת המצוות אמרינן ''אשר קדשנו'', דהיינו שיש לעמוד בהזכרת ה' כשהקב''ה משפיע עלינו מקדושתו, שבזה יש גלוי לקדושתו, ולכן רק בזה יש לעמוד, משא''כ בשאר ברכות. 

     

    וכן הוא בפתח הדביר ס''ח. אות א. שכתב, ''...באופן דמשום דלא איתגלי לן דברי הירושלמי בדוכתייהו טרחי רבוותא ז''ל למען דעת מהיכא יליף הירושלמי לכל הברכות מעומד. אך אמנם הגאן הרמו''ק ז''ל נראה שראה דברי הירושלמי בדוכתיה, שהרי בס' זה עמ''ש המ''א ז''ל דחלה שאני שאינה אלא לתקן מאכלו, כתב וז''ל... עכ''ל. והרואה יראה דכל הנהו רבוותא ז''ל שהביאו הירושלמי הלז, לא כ' ילפותא זו מהך קרא דעגלון, והוא ז''ל כותב כן בפשיטות דמורה להדיא כי הן כל יקר ראתה עיניו דברי הירושלמי במקומן, הגם שלא גילה לנו איה מקום כבודו. ולפי דבריו אלה יש להרגיש על הרב לבוש והרב הפרישה ודעי' ז''ל שכתבו דגם הירושלמי יליף מציצית ומעומר לכל המצות, דהשתא איגלאי מלתא דהירושלמי לא יליף כ''א מההיא דעגלון כנז'...'' ע''ש כל דבריו. ויש להעיר על דבריו, וי''ל דלא ראה המו''ק דברי הירושלמי ''במקומן'' אלא הוא ראה אותם או בשלטי הגבורים או בדרכי משה הנ''ל, ולדעתו הוא פשוט שלירושלמי הנ''ל כיון האורחות חיים. ולענ''ד כן נראה, שהרי לפי הירושלמי שפיר יש לחלק בין ברכת המצוות ובין ברכת נהנין כשביארתי לעיל.

     

    גזירה שוה        

    א) מלבד האורחות חיים הנ''ל הביא כת''ר מה כתב באבודרהם (הל' ברכת השחר עמ' מה) וז"ל, "וחייב לברך עליו מעומד. ושש מצות הן שברכתן מעומד סימן להם ''עלץ שלם'': עומר, לבנה בחדושה, ציצית, שופר, לולב, מילה. כי באלו הוא כתוב לכם בעומר וספרתם לכם (ויקרא כג טו) וכן בלבנה (שמות יב ב) החדש הזה לכם, וכן בציצית והיה לכם לציצית (במדבר טו לט) וכן בשופר יום תרועה יהיה לכם (במדבר כט א) וכן בלולב ולקחתם לכם (ויקרא כג מ) וכן במילה המול לכם כל זכר (בראשית יז ו). ואנו למדין חמשתן בגזירה שווה מלכם הכתוב גבי עומר, וספירת העומר מעומד שנאמר מהחל חרמש בקמה (דברים טז ט) אל תקרי בקמה אלא בקומה, קרי ביה בקימה. ויש מצוה אחרות שמברכין עליהן מעומד למצוה מן המובחר ואם לא בירך מעומד אין לחוש כגון הלל ומקרא מגלה וסוכה וי"א כלל לזה כי כל מצוה שאין בה הנאה מברכים עליה מעומד.''  

     

    ואף דלא מצינו ג''ש זו בבבלי ובירושלמי, מ''מ קבלה היא בידי רבותינו וכמו שהביא כת''ר בשם מהר''י מיגש, בספרו שערי שמחה (הל' ספירת העומר עמ' קח) וז"ל, "אמר מר רב שמואל הכהן דאסמכתא לכל הברכות שיהיו מעומד מדכתיב ויברך את קהל ישראל וכל קהל ישראל עומד. אנו כך קבלנו מרבותינו האסמכתא דספירת העומר בעמידה מדכתיב מהחל חרמש בקמה תחל לספור שאין ת"ל בקמה ומה ת״ל בקמה ללמדך שבקימה ובעמידה תספור.'' וכן הוא בכסף משנה הל' תמידים ומוספים פ''ז הל''כג. ע''ש.

     

    ועל כל זה הקשה כת''ר, ''כלל גדול בידינו "אין אדם דן גזירה שווה מעצמו" (עי' פסחים סו א, נדה יט ב וברש"י שם 'אלא אם כן קבלה מרבו, הלכה למשה מסיני' וע"ע רש"י סוכה יא ב וטעם הדבר בהשגות הרמב"ן לספה"מ שורש ב, ומקורו בירושלמי פסחים פ"ו ה"א) וגזירה שווה זו כאמור לא נזכרה אצל רבותינו התנאים והאמוראים.''

     

    ועוד הקשה כת''ר, ''ועוד צריך לעיין, שלדרשה זו שהביאו הראשונים, לכאורה אין מקום בחז"ל. דרשה זו אינה מוזכרת לא בבבלי ולא בירושלמי. ולא מצאנוה אלא במדרש מאוחר מתחילת תקופת הראשונים (פסיקתא זוטא, לך לך יז יג, אמור סה ע"א, שלח לך קיג ע"ב) שאסף מדרשי תנאים ודרשות מכל שקדמו, ולא עוד, אלא שקטע זה בפסיקתא, בפרשת אמור, מתחיל במילים "טוביהו בנו של רבי אליעזר הרב זכרונו לברכה אמר" והרי הוא מחבר הפסיקתא זוטא, חכם מתקופת הראשונים. היכן מצינו כדבר הזה? גזירה שווה שאינה בבבלי ואינה בירושלמי, ואין לה כל מקור בחז"ל אלא המדרש עליו הצבענו? ושתפסק להלכה בראשונים ובשו"ע.''  

     

    וגם הקשה כת''ר, ''שגזירה שווה זו אינה מופנה לא מצד אחד ולא משני צדדים, ש'לכם' גבי ספירת העומר נדרש במנחות (סה ב) "שתהא ספירה לכל אחד ואחד". וגבי ראש חודש נדרש בראש השנה (כד א) שקידוש החודש מסור לבית דין (ושם כה ב שאין היחיד מקדש את החודש, וזה אותו עניין), גבי שופר נדרש 'לכם' בירושלמי (סוכה פ"ג ה"א) להתיר שופר של עבודת כוכבים ושל עיר הנדחת, גבי לולב נדרש בסוכה (כז ב) לפסול גזול (וע"ע פסחים לח א) ורק לגבי ציצית אין דרשה בש"ס למילה לכם והוא מופנה מצד אחד. וגזירה שווה שאינה מופנית אין למדים ממנה (נדה כב ב ועי' הליכות עולם שער ד פ"א, אות יד במהד' מכון שער המשפט.''  

     

    ב) ויש להשיב. כתוב בחולין קלא. ''וכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך, אמר ר' לוי אחריך זו שכחה, פאה גמר אחריך אחריך מזית דכתיב כי תחבוט זיתך לא תפאר אחריך.'' וכתבו התוספות שם, ''גמר אחריך אחריך מזית. ואע"ג דאצטריכו למכתב ולא הוי מופנה, גלוי מילתא בעלמא הוא דכמו שיש בזה אחריך פאה ה"נ יש בזה אחריך פאה ולאו ג"ש ממש היא...'' ע''ש. הרי מבואר שיש שני מיני גזירה שוה, גזירה שוה ממש והיא הלכה למשה מסיני, וגם יש גזירה שוה שהיא אינה ''ממש'', דהיינו שהיא אסמכתא בעלמא, ולא בעינן ''מופנה'' לגזירה שוה כזו.

     

    וכן הוא ברש''י כתובות מה: שיש ג''ש שהיא אסמכתא בעלמא, וז''ל ''גמר פתח מפתח ופתח משער. אסמכתא דרבנן בעלמא כתיב הכא אל פתח בית אביה, וכתיב במשכן (במדבר ד) מסך פתח שער החצר, מה פתח האמור במשכן שער עמו אף פתח האמור כאן שער עמו, והדר גמר האי שער משעריך האמור בעבודת כוכבים.''  

     

    וכן הוא בתוספות שם מו. ד''ה איתא, שכתבו, ''אתיא שימה שימה. נראה דלאו ג"ש גמורה היא...''. וכן הוא בשיטה מקובצת שם מו. וז''ל ''איתא שימה שימה, לאו גזרה שוה ממש אלא גלוי מילתא בעלמא הוא דפריש שימה דהכא כשימה דהתם.'' 

     

    וכן הוא בשיטה מקובצת כתובות כט: ד''ה ההוא מבעי ליה לג''ש, וז''ל ''ואע''ג דלגבי הא דפריך תלמודא בפרק הפועלים (ב''מ פז:) והא אמרת קמה קמה לג''ש, כתבו הרמב''ן והרשב''א והר''ן ז''ל דלאו ג''ש ממש היא''.

     

    ועוד מצינו, כתוב בשבועות לה: ''ורמינהי יתן ה' אותך לאלה ולשבועה, מה ת"ל והלא כבר נאמר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, לפי שנא' ושמעה קול אלה, נאמר כאן אלה ונאמר להלן אלה מה להלן שבועה אף כאן שבועה...''. הרי יש כאן ג''ש. וכתב הלחם משנה בהל' שבועות פ''ב הל''ב. ''והר"א ז"ל בהשגות הטיל פשרה דבשבועת העדות ופקדון בעינן שם או כינוי משום דילפינן אלה אלה מסוטה ובשאר שבועות בלא שם וכינוי סגי. והם דברי תימה, שהרי לרבנן שאמרו דבכינוי סגי מבואר בגמ' דלית להו ג"ש דאלה אלה והוא ז"ל פסק כרבנן דבכינוי סגי, וא"כ איך אמר דדוקא בהני תרתי דאיכא ג"ש צריך שם או כינוי, הא למ"ד דסגי בכינוי לית ליה ג"ש כדאמרו בגמרא. וכבר תמה עליו הר"ן ז"ל בשיטה. ונראה ליישב דבריו ולומר דמאי דקאמר דילפינן אלה אלה מסוטה לאו ג"ש ממש קאמר אלא גילוי מלתא הוא, דהכי אסיקו בגמרא אליבא דרבנן דשאלו שם מנא להו דאלה היא שבועה, ואמרו מדתניא אין אלה אלא שבועה, וכן הוא אומר והשביע הכהן את האשה בשבועת האלה, הרי מבואר שם דבשבועת האלה דאיכא בסוטה מגלה לנו דהאי אלה דהכא הוא שבועה, ולזה כתב כיון שגילה לנו סוטה א"כ נגמריה שיהיה דומה לסוטה כל מה שאפשר, אבל לא ממש כמו סוטה דהתם שם המיוחד דוקא משום דאין זו ג"ש גמורה אלא גילוי מילתא בעלמא, ומפני כן בשם או כינוי סגי, ואי ליכא שם או כינוי אינו כלום, אבל בשאר שבועות לא. זה נראה לדעתו ז"ל''. ע''ש. הרי אף כאן מצינו שיש ג''ש שאינה ממש ורק גלוי מילתא בעלמא ואסמכתא.

     

    ולפי כל זה י''ל דבשלמא שבג''ש ממש שהיא הלכה למשה מסיני, אין לנו לקבל אלא מה שאמרו בבבלי וירושלמי, אבל גז''ש שהיא רק אסמכתא בעלמא ורק גלוי מילתא, שפיר י''ל שיש לסמוך על מה שקבלו רבותינו דור אחר דור, אף דלא מצינו דרשה זו בפירוש בש''ס. וגם מצינו שבג''ש כזו, לא בעינן מופנה כמ''ש התוס' הנ''ל בחולין קלא. ע''ש.

     

    ולכן שפיר י''ל שקבלו מהר''י אבן מיגש מרבותיו דרשה זו של ג''ש לכם לכם, שאין זו ג''ש ממש אלא אסמכתא בעלמא וגלוי מילתא בעלמא.

     

    ג) ועוד י''ל, והוא שיש רמז בבבלי לג''ש זו. והוא מ''ש בסנהדרין מב. ''וא"ר אחא בר חנינא א"ר אסי א"ר יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאילו מקבל פני שכינה, כתיב הכא החדש הזה וכתיב התם זה ק'לי ואנוהו, תנא דבי רבי ישמעאל אילמלא (לא) זכו ישראל אלא להקביל פני אביהן שבשמים כל חדש וחדש דיים, אמר אביי הלכך נימרינהו מעומד.'' ופירש''י ''אמר אביי. הואיל ומקבל פני שכינה הוא מעומד בעי לברוכי מפני כבוד שכינה שהוא מקבל.''  (ואולי אביי למד את זה מהירושלמי הנ''ל, ומהפסוק ''ויאמר אהוד דבר אלקים לי אליך, ויקם מעל הכסא'', שאף שאין כאן ברכת ''אשר קדשנו'', מ''מ עדיין המצוה בכלל ''מקבל פני השכינה'', ולכן צריך לעמוד.).

     

    וכתב במחזיק ברכה א''ח ס''ח. אות ב. ''והשתא נ''ל דאשפר לישב דמהר''ד אבודרהם... ולכאורה בברכת הלבנה הוה ס''ד שאין צריך לברך מעומד דליכא ''לכם'', אמנם עתה דא''ר אסי א''ר יוחנן כל המברך על החדש בזמנו כאלו מקבל פני שכינה כתיב הכא החדש הזה וכתיב התם זה ק'לי ואנוהו, א''כ בהחדש הזה רמוז ברכת הלבנה, ומאחר שכן הרי כתיב ''לכם'' דכתיב הזה לכם, וילפינן מלכם דעומר, והיינו דקאמר אביי הלכך מעומד, כלומר הלכך דאמרת מקבל פני שכינה וילפת מהחדש הזה לכם, א''כ צריך מעומד, דאי לאו דרשא זו הו''א דהחדש הזה לכם בקדוש החדש הוי, וברכת הלבנה מאן דכר שמא. ומתוק מדבש מאמר אביי הלכך מעומד''. ע''ש. הרי רק אחר אביי למד שברכת הלבנה היא בכלל הפסוק של קידוש החדש, מיד הוא היה יכול ללמוד משם שצריך לעמוד בשעת ברכת הלבנה מטעם ג''ש לכם לכם.

     

    הרי מבואר שיש רמז בדברי אביי לג''ש ''לכם לכם'', ולכן שפיר י''ל שהיתה קבלה מדור אחר דור לפי דרשה זו, שיש לעמוד בברכות של ''לכם''.

     

    ואסיים בכבוד רב

    מחבר הספר אורחותיך למדני    

     

    [1] ושמא יש ליישב לשיטת המגן אברהם, שדברי הירושלמי (חלה פ"ג ה"א) "אסור לעשות עיסתו קבין" שמהם הקשה הגר"א, הם מדין שלא לפטור עצמו ממצוות שעתיד להתחייב בהן, ולא מדין מצוות חלה. עיין בזה במנחת חינוך (מצוות: ב אות כב, ה אות יג, פ אות א, ריב אות א, תרו, רפד אות יב, תפ, ועוד חזון למועד)



תגיות: ציצית, ספירת העומר, עמידה בברכת המצוות, אל תקרי בקמה אלא בקומה, ינון קליין, בית מדרש גבעת אסף,