גדרי מצוות סיפור יציאת מצרים

הרב ינון קליין

    ערב פסח תשע"ו

     

    בפסוקים אנו מוצאים כמה פעמים חיוב לזכור את יציאת מצרים או לספר ביציאת מצרים.

    הפסוק הראשון הוא בפרשת בא (שמות יג ח): "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם". על הפסוק הזה כתוב במכילתא (והדברים מובאים בהגדה): "יכול מראש חודש, ת"ל ביום ההוא, אי ביום ההוא, יכול מבעוד יום, ת"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך על שולחנך".

    בהגדה הושמטו המילים 'על שולחנך', כתוב רק לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך. האם זה שינוי משמעותי?

    בתורה תמימה מציין לכמה מקומות בהם הלשון 'זה' מורה על הוראה באצבע.

    1. בתענית (לא א) הקדוש ברוך הוא יושב בג"ע בתוך הצדיקים וכל אחד מראה עליו באצבע שנאמר ואמר ביום ההוא הנה אלהינו זה

       2. בסוטה (יא ב) אמרו שכל אחד מישראל הכיר להקב"ה כביכול על הים ואמרו זה אלי

    1. במנחות (כט א) "תנא דבי רבי ישמעאל שלשה דברים היו קשין לו למשה עד שהראה לו הקדוש ברוך הוא באצבעו ואלו הן מנורה וראש חדש ושרצים מנורה דכתיב וזה מעשה המנורה ראש חודש דכתיב החודש הזה לכם ראש חדשים שרצים דכתיב וזה לכם הטמא ויש אומרים אף הלכות שחיטה שנאמר וזה אשר תעשה על המזבח".
    2. בירושלמי סוטה (פ"א ה"י) דרשו על הפסוק בפרשת ויחי: 'ויאמרו אבל כבד זה למצרים' מלמד שהראו באצבע על ארונו של יעקב.

    לפי זה- גם בסיפור יציאת מצרים שנאמר בעבור זה, צריך להצביע ולהורות על הקרבן המצה והמרור.

    המעניין הוא שבשו"ע (סי' תעג סע' ז) לא נפסק שצריך להצביע אלא יותר מזה, צריך להגביה: "וכשיגיע למצה זו צריך להגביה, להראותה למסובין שתחבב המצוה עליהם. וכן כשיגיע למרור זה".

    המקור שלו הוא בדברי הרשב"ם בגמרא (קטז ב ד"ה צריך להגביה) שכתב: "צריך להגביה כשאומר מרור מצה זו שאנו אוכלין מרור זה שאנו אוכלין כדי להראותן למסובים ותחבב מצוה בעיניהן. וכן בתשובת הגאונים דהא דאמר צריך להגביה היינו במצה זו דאגדתא".

    נמצאנו למדים שיש בהגבהה שני עניינים- האחד, הגבהה לא גרעה מהצבעה, בעבור זה, להצביע ולהראות. והדבר השני הוא חיבוב מצווה, שבהגבהה מראים לכולם את המצות והמרור ומחבבים את המצוה[1].

    נחזור לענייננו. יש שאלה שבה צריך לפתוח. נכון שבפסוק כתוב "והגדת לבנך ביום ההוא", ולמדנו שבליל הסדר יש מצוות עשה לספר ביציאת מצרים. אבל במשנה במסכת ברכות (יב ב) למדנו "מזכירין יציאת מצרים בלילות אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא שנאמר למען תזכר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימי חייך הימים כל ימי חייך הלילות וחכמים אומרים ימי חייך העולם הזה כל להביא לימות המשיח".

    ובגמרא ברכות (כא א) מוכח שהזכרת יציאת מצרים בכל יום היא מצוה דאורייתא. והרמב"ם בהלכות קריאת שמע (פ"א הל' ג) פסק "אף על פי שאין מצות ציצית נוהגת בלילה קוראין אותה בלילה מפני שיש בה זכרון יציאת מצרים ומצוה להזכיר יציאת מצרים ביום ובלילה שנאמר למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך, וקריאת שלש פרשיות אלו על סדר זה היא הנקראת קריאת שמע".

    כלומר, יש לנו עוד פסוק בו אנו מצווים על זכרון יציאת מצרים, בפרשת ראה (דברים טז ג): "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" וחז"ל דרשו מהפסוק הזה שיש חובה לזכור את יציאת מצרים כל יום.

    והשאלה היא- במה שונה המצווה של ליל הסדר מהמצווה בכל לילה? אי אפשר לומר שבפסח יש חובה לספר לבן ובשאר השנה יש חובה לזכור לעצמו, כי יש עוד פסוק, גם כן בפרשת בא (שמות יג ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם זָכוֹר אֶת הַיּוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיא ה' אֶתְכֶם מִזֶּה וְלֹא יֵאָכֵל חָמֵץ".

    הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"א) לומד מהפסוק הזה שיש חובה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר זכור את יום השבת" בהמשך הוא אומר שהזמן נלמד מהפסוק והגדת, ששם מוגדר בעבור זה, בשעה שפסח מצה ומרור מונחים לפניך.

    ואם כן, השאלה היא מה השינוי בין מצווה זו למצווה בכל השנה? ועוד שהרמב"ם בספר המצוות (עשה קנז) מונה את המצווה לספר ביציאת מצרים כשאין לו בן מהפסוק האחרון שקראנו: "ומניין שאפילו אין לו בן יש מצוה לספר? שנאמר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים"? ומאידך את המצווה לספר ביציאת מצרים בכל לילה הוא לא מונה כלל?

    לסיכום: השאלה היא מהו ההבדל בין ליל הסדר לשאר השנה במצוות סיפור וזכירת יציאת מצרים?

    ויש לשאלה זו כמה תירוצים.

    תירוץ א: בקרן אורה[2] (ברכות ג ב אות יט) כתב שבניגוד לזכירת שבת בה כתוב "זכור את יום השבת" ולזכירת עמלק בה כתוב "זכור את אשר עשה לך עמלק" שם הלשון הוא לשון ציווי- זכור! ביציאת מצרים הלשון היא "למען תזכור" לא בלשון ציווי. ממילא משמע שזה מוסב על מה שנאמר לפני כן, כלומר על אכילת מצה ומרור, שעל ידי אכילתם זוכרים את יציאת מצרים. והמצווה לזכור בכל יום נלמדת מן המשמעות ובדרך אגב ולכן היא לא נמנית במניין המצוות.

    תירוץ ב: האור שמח (הל' קריאת שמע פרק א הל' ג), הולך בכיוון של הקרן אורה אך מרחיב את הביאור קצת יותר. בליל הסדר, הוא אומר, יש מצווה דאורייתא ובשאר השנה אין מצווה דאורייתא. ואע"פ שמלשון הגמרא והרמב"ם משמע שהמצווה היא מדאורייתא, אין הדבר כך. שהרי כל הפסוקים שהוזכרו לעיל מדברים על פסח. לדוגמא: בפסוק למען תזכור את יום צאתך, רש"י מסביר איך זוכרים "על ידי אכילת הפסח והמצה, את יום צאתך" וכן בכל הפסוקים, פשטן קשור לפסח. אלא שחז"ל ראו שרצונו של הקב"ה היה שיזכרו בכל יום את יציאת מצרים, ולא הטיל על זה חיוב, והם רצו להשלים רצונו ולכן הטילו חיוב להזכיר יציאת מצרים כל יום. ומצאנו שבאופן כזה קראו לחיוב דרבנן- דאורייתא.

    לדוגמא ברש"י במסכת תענית (כח ב): "אבל הלל דחנוכה, כגון באחד בטבת - ודאי דחי, דכיון דנביאים תיקנוהו שיהו אומרים אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה שלא תבא עליהן, כשנגאלין יהו אומרין אותו על גאולתן - כדאורייתא דמי".

    תירוץ ג: המנחת חינוך (מצוה כא אות א) מתרץ שבאמת אין הבדל בין המצווה בכל יום למצווה בליל הסדר, אלא אם כן יש לו למי לספר. אם יש לו למי לספר הוא מקיים את ציווי התורה "והגדת לבנך", אם אין לו למי לספר, החובה עליו היא ככל יום וככל שבת ויום טוב ולא יותר מזה.

    ויש לזה נפקא מינא להלכה: הר"ן (פסחים כה ב מדפ"ר) כתב שמה שנאמר בגמרא "כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו זה רק למצווה מן המובחר, אבל מדאורייתא יוצאים גם בלי זה, כי די בהזכרה כל שהיא, כמו בכל השנה. והפרי חדש (סי' תעג אות ו) פוסק שיוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים כבר בקידוש.

    תירוץ ד: מובא בספר עמק ברכה בשם הגר"ח הלוי מבריסק[3] שהמצוה בליל הסדר היא הסיפור ולא הזכירה. ויש שלשה הבדלים בין הזכירה שבכל יום, לסיפור בליל הסדר. 1. הזכירה היא לעצמו- הסיפור הוא לאחרים. 2. בזכירה מספיק לזכור את היציאה- בסיפור צריך לתאר את כל השתלשלות האירועים. 3. בזכירה אין חובה לדעת את טעם המצוה- בסיפור יש לדעת טעם המצוה.

    תירוץ ה: כתב מו"ר הרה"ג אברהם צבי הכהן (שו"ת משיב כהלכה סי' ל אות ט): "בכל ימות השנה המצוה היא 'זכירה' ותו לא, וכיון שהזכיר בפיו יציאת מצרים יצא יד"ח, ואם יוסיף להרבות בזכירה, אין בזה שום תוספת מצוה. וכמו בזכירת שבת, שמקיים על ידי קידוש, שבמה שכופל הקידוש בתפילה ועל הכוס, אינו מוסיף במצות הזכירה דאורייתא, אחר שכבר יצא ידי חובה... אבל מצות סיפור יציאת מצרים אינה זכירה גרידא, אלא 'סיפור' כשמה. ומשום הכי, נהי דיוצא ידי חובה מהתורה אפילו בדיבור בעלמא בענייני יציאת מצרים, ואפילו אם אמר רק 'ה' הוציאנו ממצרים' כמו שנתבאר לעיל בשם האבודרהם והפרי מגדים, מכל מקום כל שמוסיף בסיפור נפלאות ה' מהדר במצותו יותר" (ועי' שם בכל הסימן).

    תירוץ ו: אפשר להבין גם שבכל השנה יש מצווה לזכור יציאת מצרים בדיבור, אולם בליל הסדר יש מצווה לזכור בדיבור ובמעשה, כלומר באכילת מצה ומרור ובדיבור, כלשון רש"י בחומש שהזכרנו לפני כן. והעניין הוא שבשעת הנס צריך להתחזק באמונה בהקב"ה, כלשון החינוך (מצוה כא): "וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב. משרשי מצוה זו, מה שכתוב בקרבן הפסח. ואין מן התימה אם באו לנו מצוות רבות על זה, מצוות עשה ומצוות לא תעשה, כי הוא יסוד גדול ועמוד חזק בתורתנו ובאמונתנו. ועל כן אנו אומרים לעולם בברכותינו ובתפלותינו זכר ליציאת מצרים, לפי שהוא לנו אות ומופת גמור בחידוש העולם, וכי יש אלוה קדמון חפץ ויכול, פועל כל הנמצאות אל היש שהם עליו, ובידו לשנותם אל היש שיחפוץ בכל זמן מן הזמנים, כמו שעשה במצרים ששינה טבעי העולם בשבילנו, ועשה לנו אותות מחודשים גדולים ועצומים, הלא זה משתק כל כופר בחידוש העולם, ומקיים האמונה בידיעת השם יתברך, וכי השגחתו ויכלתו בכללים ובפרטים כולם".

    ולפי זה מצוות הסיפור היא רק בזמן מצוות אכילת מצה, כי הן הולכות יחד, שתיהן באו לאותה מטרה של הכנסת האמונה בהקב"ה לליבנו. וממילא יצא נפקא מינא להלכה, האם יש חובה לספר ביציאת מצרים אחרי חצות הלילה. בגמרא פסחים (קכ ב) נחלקו רבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה עד מתי זמן אכילת קרבן פסח. לרבי עקיבא כל הלילה- את הקרבן יש לאכול בשעת חפזון וכל הלילה היה חפזון. לרבי אלעזר בן עזריה רק עד חצות, נאמר בתורה ואכלו את הבשר בלילה הזה, ונאמר במכת בכורות ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה- כמו שמכת בכורות הייתה בחצות, כך זמן האכילה הוא עד חצות. ורבא אומר שם שלפי זה לשיטת רבי אלעזר בן עזריה גם את המצה יש לאכול רק עד חצות כי אכילת מצה הוקשה לאכילת קרבן פסח.

    ונחלקו הראשונים האם הלכה כרבא שאין לאכול מצה אחרי חצות. לשיטת הרמב"ם מותר, לשיטת הרא"ש אסור. לפי זה אומר המנחת חינוך (מצוה כא) שתהיה נפ"מ ביניהם אם יש מצוה לספר כל הלילה.

    אכן השו"ע פוסק (סי' תפא סע' ב): "חייב אדם לעסוק בהלכות הפסח וביציאת מצרים, ולספר בניסים ובנפלאות שעשה הקדוש ברוך הוא לאבותינו, עד שתחטפנו שינה".

     

    [1] המשנה ברורה (סימן תעז ס"ק ה) מביא דברים שכתב השל"ה הקדוש: "ראיתי מבני עליה שהיו מנשקין המצות והמרור וכן הסוכה בכניסתו וביציאתו וכן ארבעה מינים שבלולב והכל לחבוב המצוה ואשרי מי שעובד ה' בשמחה".

     

    [2] רבי יצחר מינקובסקי, אחיו של המשכנות יעקב שהיה תלמיד הגר"ח ורבה של קרלין- החליף את אחיו ברבנות

    [3] הביאו מו"ר הרה"ג אברהם צבי הכהן בשו"ת משיב כהלכה (סי' ל)



תגיות: סיפור יציאת מצרים, פסח, ליל הסדר, ינון קליין, בית מדרש גבעת אסף,