הכנת בתי תפילין על ידי מי שאינו בר קשירה

הרב ינון קליין

    הכנת בתי תפילין על ידי מי שאינו בר קשירה

    בס"ד

    כב חשון ה'תשע"ז

     

    נתקשיתי בדברי הרמב"ם (פ"ג מתפילין הל' טז): "אין עושה התפילין אלא ישראל שעשייתן ככתיבתן מפני השי"ן שעושים בעור כמו שאמרנו לפיכך אם חיפן גוי או תפרן פסולות והוא הדין לכל הפסול לכותבן שלא יעשה אותן".

    והקשה ב"י (סי' לט): "מאחר שכתב דטעמא דפסולה מפני השי"ן לא יפסל על ידי גוי אלא עשיית השי"ן לבד". ותירץ: "וצריך לומר דכיון דיש בעשייתן דבר שהוא ראוי ליפסל אם נעשה על ידי הפסול אין לחלק בין קצת עשייה לקצת עשייה.

    ולא הבנתי את דבריו- שהרי הרמב"ם למד את הפסול מההשוואה לכתיבה "שעשייתן ככתיבתן", ובכתיבה מצאנו מקור לפסול בגיטין (נה ב): "ס"ת תפלין ומזוזות שכתבן (מין) ומסור עובד כוכבים ועבד אשה וקטן וכותי וישראל מומר פסולין שנאמר וקשרתם וכתבתם כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה וכל שאינו בקשירה אינו בכתיבה". ונראה שלא היה לו מקור לפסול עשיית הבתים על ידי מי שאינו ישראל. ומה שפסל הוא מפני השי"ן, שהיא כתב- שכן מבואר בשבת (סב ב) שאין להכנס לבית הכסא בתפילין מפני השי"ן, והיינו שאין הכתב מחופה בעור, כי השי"ן היא כתב.

    ועל פי זה שיעור דברי הרמב"ם הוא- שמאחר ועשיית השי"ן היא ככתיבה (ונחלקו הפוסקים אי בעינן בשי"ן חק ירכות- ולא מיבעיא למאן דבעי שחשיב כתיבה, אלא אפילו למאן דלא בעי, אע"פ שלא חשיב כתיבה, חשיב כתב) ובכתיבה כשר רק מי שמחוייב בקשירה, אין לעשות את השי"ן אלא על ידי ישראל המחוייב בקשירה.

    וממילא- הדרא קושיית הב"י לדוכתא, דמנ"ל לרמב"ם לאסור בחיפוי ובתפירה? ומה שתירץ שאין לחלק בין קצת עשייה לקצת עשייה, לכאו' קשה. שיש לחלק כדלעיל- יש עשייה שהיא ככתיבה, שמצאנו לה מקור בתורה ובחז"ל לפסול. ויש עשייה שאינה ככתיבה ואין מקור לפוסלה.

    ובשו"ת מהר"ם לובלין (סי' סח) כתב לבאר שהשי"ן נעשית על ידי החיפוי והתפירה ולמד שרק אותן אסר הרמב"ם ושאר מלאכות מותרות, וכדלעיל- שעשיית השי"ן היא כתיבה "דעשיית השי"ן בעורה הוי כאלו כתב הפסול השי"ן בידו ממש".

    ולא הבנתי דבריו דתינח חיפוי, הוא חלק מעשיית השי"ן- שהרי החיפוי הוא יצירת הבית, שכן בהלכה טו כתב הרמב"ם "העור שמחפין בו התפילין ושעושים ממנו הרצועות וכו'" ופירושו- העור שעושים ממנו את הבתים. ואם כן החיפוי הוא יצירת הבתים. אבל התפירה, אינה חלק מעשיית השי"ן. שהרי התפירה היא לחבר את הבית עם התיתורא. ובגמ' מנחות (לה א): "ואמר אביי שי"ן של תפילין הלכה למשה מסיני וצריך שיגיע חריץ למקום התפר" ולכל פירושי הראשונים שם השי"ן אינה נעשית על ידי התפר.

    לכן, עדיין צ"ב בדברי הרמב"ם מהיכן למד לאסור תפירה (ושמא שאר תיקונים גם) במי שאינו בר קשירה.

    גם לא הבנתי את הגהת הגר"א (סי' לט ס"ק ד) שהראה מקור לדברי הרמב"ם מהגמ' שבת (כח ב) והרי שם ברור שיש חילוק בין עשיית שי"ן לתפירה, ואף ששניהם הלכה למשה מסיני, לאו בחדא מחתא מחתינהו, ולפי האמור לעיל, החילוק הוא בין כתיבה לעשייה, וא"כ מנ"ל לפסול עשייה במי שאינו מחוייב.

    ואף בדברי הפרי מגדים לא הונח לן, שכתב (סי' לט משב"ז ס"ק ב) שיש חלקים בעשייה שפסולים מדאורייתא ויש שאינם פסולין אלא מדרבנן. ואכתי קשה, דמנא לן לפסול מדרבנן? דהא בגמרא לא נמצא פסול זה, ומהיכן למדו הרמב"ם?

    ובריך רחמנא דסייען- ומצאתי בשו"ת להורות נתן (חי"א סי' א) שעמד על בירורן של הדברים. ויסוד ביאורו שאותיות שין דלי"ת יו"ד שבבית ושבקשרים כולן הלכה למשה מסיני ומה שמצרפן להיות שם הוא הכשר התפילין, דאי לאו הכי הרי לא נקראות כאחד, וכדמצינו בשבת (קד ב) דכתב שתי אותיות ואינן נהגות זה עם זה פטור, וא"כ הכשר התפילין הוא שגורם שיקראו כאחד ועל ידו חשיב כתיבה, ואם כן כל עשיית התפילין ותיקונם חשיב כתיבה בין בשל יד ובין בשל ראש. ודפח"ח.

    [וז"ל שו"ת להורות נתן הנ"ל: " אך נראה ליישב דברי הרמב"ם ז"ל, דהנה כתב הטור (או"ח סי' לב) דקשר של תפילין של ראש יעשנו כמין דל"ת, ובשל יד יעשה קשר קטן כצורת יו"ד, להשלים אותיות של ש"ד"י עם השי"ן שבבתים של ראש עיין שם. וכתב הב"י שמקורו מרש"י מנחות (לה ב) ד"ה קשר של תפילין עיין שם. וכעין זה ברש"י שבת (סב א) אהא דאמרו שם שי"ן ודל"ת ויו"ד של תפילין הלכה למשה מסיני. והרמב"ם (פ"ג מתפילין ה"א) כתב, דהלכה למשה מסיני שיהיה בעור של ראש צורת שי"ן, והקשר של רצועה יהיה כצורת דל"ת, וכתב הכס"מ דהרמב"ם מפרש דמה שאמרו במנחות (לה ב) קשר של תפילין הלכה למשה מסיני, היינו שיעשה קשר כעין דל"ת. ושם (הלכה יג) כתב דבשל יד קושר קשר כמין יו"ד עיין שם. ובזה לא כתב שהוא הלכה למשה מסיני, אבל עכ"פ דינא הוא שצריך שבתפילין יהיו ג' האותיות שי"ן ודל"ת ויו"ד שהם אותית השם הנ"ל, וכרש"י הנ"ל. ולכאורה קשיא דאיך מצטרפין ג' אותיות הללו שיהיו כתיבת השם ש"ד"י, והלא מבואר בשבת (קד ב) כתב על שני כותלי בית ועל שני דפי פנקס ואין נהגין זה עם זה פטור, וכן כתב הרמב"ם (פי"א משבת הי"א) הכותב אות אחת בארץ ואות אחת בקורה שהרי אין נהגין זה עם זה או שכתב שתי אותיות בשני דפי פנקס ואינן נהגין זה עם זה פטור עיין שם. הרי דליכא צירוף תיבה של שתי אותיות, אלא אם האותיות קרובין זה לזה ועל ידי זה הן נהגין ונקראין זה עם זה. וא"כ בתפילין שהאות שי"ן היא על הבית של הראש, ואות דל"ת על קשר הרצועה של הראש, ואות יו"ד על קשר הרצועה של יד, היאך הם מצטרפין להיות נקראין שם ש"ד"י, הלא האותיות הללו אינן נהגין כאחד שהרי הן רחוקות זו מזו. אך באמת לא קשיא מידי, דבתפילין איכא הלכה למשה מסיני שיעשו ג' אותיות הללו בצירוף על שני התפילין של יד ושל ראש, ועל ידי זה נעשה השם שלם וזהו צירופם, ואף על גב דלענין שבת לא נקרא כתיבה בכהאי גוונא דהא אינן נהגין זה עם זה, אבל בתפילין איכא הללמ"ס דכך הוא אופן צירוף האותיות ונקראין נהגין זה עם זה.

    ונמצא לפי זה, דזה שעושה את הבתים של התפילין הוא שגורם שיהיה שם ש"ד"י כתוב על התפילין, דלולא הבתים שנעשו כדין עשיית תפילין כשרים, ליכא שום צירוף בין האותיות וליכא כתיבת שם ש"ד"י, דהא אותיות אלו אינן נהגין זו עם זו, ורק בתפילין איכא הלכה שהתפילין מצרפן להיות תיבה אחת, ונמצא שכתיבת השם ש"ד"י נעשתה על ידי עשיית הבתים של התפילין כהלכתם, דהא אי לאו שיש עליהם שם תפילין - אשר בזה איכא הלכה למשה מסיני שצריך שייכתב עליהם השם הנ"ל - הרי ליכא מציאות של כתיבת התיבה של השם. ומעתה שפיר מובן מה שכתב הרמב"ם דעשיית הבתים צריכה להיות דוקא על ידי מי שכשר לכתוב את התפילין, דהא עשיית הבתים היא הגומרת ומכשרת את כתיבת השם, דלולא הבתים שיש עליהם שם תפילין ליכא תיבה של שם, דהאותיות כשלעצמן אינן נהגין זה עם זה ואין להם שייכות זו לזו, ורק משום דאיכא בתים שחל עליהן דין תפילין חל על האותיות דין של תיבה של אותיות השם הקודש. ועל פי זה מיושב גם קושיית הס' קסת הסופר, דבתפילין של יד נימא דמותר לעשות את הבתים גם על ידי נכרים כיון דליכא עליו אות שי"ן, ברם להמבואר אתי שפיר, דהא גם תפילין של יד איצטריכנא להשלים את האות יו"ד שבקשר הרצועה שבשל יד, ואי לאו שעושה תפילין של יד, חסר היו"ד וליכא מציאות של שם קודש. נמצא דגם עשיית הבית של היד היא מכשיר וגורם למציאותה של כתיבת השם, ועל כן גם עשיית השל יד צריכה להיות דוקא על ידי מי שכשר לכתיבה, כיון דגם הוא נצרך שיהא השם כתוב". עכ"ל שו"ת להורות נתן].

    תשובת מו"ר הגאון הרב אברהם צבי הכהן שליט"א

    בס"ד ערש"ק חיי"ש תשע"ז

     

    לכבוד ידידי הרה"ג ר' ינון שיחי'

    מפאת הדוחק נלענ"ד לפרש כוונת הב"י, שהיות שמצאנו גילוי בתורה שכתיבת הפרשיות צריכה להיות ע"י ישראל, ולענין הכנת הבית לא נתפרש אם צריכה ג"כ להיות ע"י ישראל, ובסברא יש מקום לחלק ולומר שקדושת הבתים פחותה מקדושת הפרשיות, וא"צ שתהיה עשייתם ע"י ישראל דווקא, מוכיח הרמב"ם שקדושת הבית מצריכה שהכנתו תהיה ע"י ישראל דווקא כמו הפרשיות, שהרי אף בבית יש אותיות, וממילא קדושתו כקדושת הפרשיות, ואין מקום לומר לחלק בין עשיית השי"ן לעשיית שאר הבית. וארווחנא בזה לבאר, למה גם עשיית תש"י שאין בהן שי"ן צריכה להיות ע"י ישראל. דכיון שמוכח שיש בבתים קדושה כמו בפרשיות, שוב עשיית שניהם צריכה להיות ע"י ישראל דווקא, ודוק.

    כל טוב

    אברהם צבי הכהן

    תשובת הגאון בעל אורחותיך למדני

    א) כתב הרמב''ם בהל' תפילין פ''ג הל''ב. ''ולוקחין עור ומרטיבין אותו במים ומשימין בו את העץ ומכניסין את העור בין כל חריץ וחריץ, ומכמשים אותו והוא רטוב מכאן ומכאן עד שעושין בו דמות שי"ן.'' ופירש במעשה רקח שם, ''ומכמשין אותו כו'. משמע שלא יעשנה על ידי דפוס אלא מקמטי העור עצמן יעשה השי"ן, וכ"כ רש"י פ"ק דחולין דף ט' וכן פסק הרב ב"י סימן ל"ב, ומנהגינו לעשותה על ידי הדפוס דבלאו הכי אין השי"ן נראית בטוב וראשיה אין ניכרין כלל, ואף שיש פוסלין בזה כבר תמה עליהם מוהרמ"ע מפאנו ז"ל סי' ל"ח הביאו הרב כנסת הגדולה שם.''

     

    הרי הרמב''ם סבר כרש''י ש''מקמטי העור'' יעשה השי''ן. וזה כמ''ש במ''ב ס''לב. ס''ק קצג. ''דהיינו שמקמט העור במלקט ע''י כפילה שכופל מהעור עד שנעשו סעיפי השי''ן.'' ע''ש.

     

    ויש לדון אם זה נחשב ''כתיבה''. כתב הרמב''ם בהל' גירושין פ''ד הל''ו. ''חקק הגט על הלוח או על האבן או על טס של מתכת אם חפר ירכי האותיות כשר. שזה כתב הוא, הרי הוא אומר כתובה בעט ברזל כלומר שהוא חפרו. וכן אם חקק הירכות מאחורי הטס עד שבלטו בפני הטס אבל אם חפר תוך האות עד שיראו הירכות גבוהות מכאן ומכאן ככתב דינר זהב שהכתב בולט אינו גט שאין זה כתב''. הרי חק יריכות כשר לגט משא''כ חק תוכות.

     

    ויש  מקום לומר בעשיית השי''ן, שצביטת העור ע''י מלקט מצד זה ומצד כנגדו, נחשב כחק תוכות, כיון שעיקר מעשיו הוא בצדדין, וע''י צביטתו ממילא נכפל העור באמצע בין הצדדים כדי לעשות האות. ואה''נ שלפעמים הוא מלקט אף העור בגוף השי''ן, אבל עיקר מעשיו הוא בצדדי האות. ולכן מצינו שאין כאן ''כתיבה''.

     

    ועוד, אף את''ל שהם מקפידים ללקט בגוף האות באמצע דוקא, ולכן זה בכלל ''כתיבה'', מ''מ כיון דמצד הדין לא בעינן ''כתיבה'' בעשיית השי''ן אלא רק בכתיבת הפרשיות, י''ל שאין מעשה כתיבה זו נחשב ''כתיבה'' אלא רק כ''תקון'' בעלמא.

     

    שוב ראיתי ברמ''ע מפאנו ס''לח. שכתב, ''מדי ''כתיבה'' נאמרה בשי''ן דנימא וכתב ולא חקק, ועוד ודאי מעשה הסופרים המומחים ההם אינו אלא חק ירכות שהכשירוהו בגט בפ' המביא תנין אע''ג דפירוש אמרה תורה וכתב לה, והרי קמטין וכפלות שלכם שאתם עושין ביד או במלקט ודאי חקיקית חק ירכות היא, ומקריא כתיבה בכל מקום חוץ מכתב תפילין לפרשיותיהן, וכן במזוזה וס''ת, דל''ש לן בהו בין חק תוכות לחק ירכות ובכל גוונא פסול.'' ע''ש. ועיין עוד במ''א ס''לב. ס''ק נז. ע''ש.

     

    וזה שלא כשכתבתי לעיל, שלדעת הרמ''ע עשיית השי''ן במלקט נחשבת לחק ירכות, ובכלל ''כתיבה''. ונראה שצ''ל שהם מלקטים גוף האות באמצע ולא מצדדים. מ''מ מצינו שלגבי פרשיות תפילין, כתיבה של חק ירכות היא פסולה. ולכן אין בעשיית השי''ן ''כתיבה'' (אף שיש חק ירכות) אלא רק ''תקון'' האות.

     

    ב) ולפי זה יש לחקור במ''ש בשבת כח: ''הא דתני רב יוסף לא הוכשרו במלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד, למאי הלכתא לתפילין, תפילין בהדיא כתיב בהו למען תהיה תורת ה' בפיך מן המותר בפיך, אלא לעורן והאמר אביי שי"ן של תפילין הל"מ, אלא לכורכן בשערן ולתופרן בגידן.'' ופירש''י שם, ''לעורן, עור דפוס שלהן שהכתבים של פרשיות מונחים בו, דהאי לא מלמען תהיה נפקא דהא לאו תורה כתיבא ביה. שי"ן של תפילין, שיהא העור נקמט מבחוץ ג' קמטין ודומה לשי"ן והרצועה נקשרת כמין דלית ויש רצועה כפופה כמין י' דהיינו שק'י, וכיון דאות השם נכתב בקמטין שלו מותר בפיך בעינן ומקרא נפיק.'' ע''ש.

     

    ויש להעיר על אביי, איך הוא מדמה עשיית השי''ן לכתיבת הפרשיות, כדי לומר ששניהם בכלל ''מן המותר בפיך'', שהרי עשיית השי''ן היא בחק ירכות, וכתיבה כזו פסולה לפרשיות כמ''ש הרמ''ע הנ''ל. אלא צ''ל שחידש אביי שבדין מן המותר בפיך אזלינן בתר המציאות. ולכן כיון שהמציאות היא שיש כאן שי''ן, שוב אין לחוש אם עשיית השי''ן בכלל ''כתיבה'' שכשרה לפרשיות תפילין או לא, ולכן אף השי''ן יש לו דין מן המותר בפיך.

     

    ולכן מצינו שמצד אחד עשיית השי''ן היא רק ''תקון'' ואינה ''כתיבה'', מ''מ מצד אחר מצינו שכיון ש''המציאות'' היא שיש כאן שי''ן, עדיין יש לשי''ן דין כתיבה, אף שבעצם הוא נעשה רק ע''י תקון ולא ע''י כתיבה.

     

    ולפי זה כיון מדמצינו לגבי דין מן המותר בפיך דאזלינן בתר המציאות, כמו כן י''ל  לגבי עשיית השי''ן ע''י גוי וכו',  שיש לדמות קשירה לכתיבה, כמ''ש הרמב''ם הנ''ל ''וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה'', ולכן בעינן עשיית השי''ן דוקא ע''י ישראל, אף שעשיית השי''ן נחשבת כ''תקון'' ואינה ''כתיבה''.

     

    ולכן לפי הנ''ל י''ל שכיון דמצינו ''בתקון'' זה בעשיית השי''ן דבעינן דוקא ע''י ישראל, ה''ה י''ל בכל תקונים בעשיית התפילין דבעינן דוקא ע''י כל שישנו בקשירה, שהרי כולם תקונים הם, ואם בתקון אחד מצינו דבעינן ע''י ישראל ה''ה בשאר תקונים. ובשלמא אם אמרינן שעשיית השי''ן היא ממש ''כתיבה'', אז י''ל שאין ללמוד ''תקון'' בשאר עשיית התפילין מ''כתיבה'', אבל כיון שעשיית השי''ן היא רק ''תקון'' ומצינו בתקון זה דבעינן דוקא ע''י ישראל, ה''ה י''ל הכי בשאר תקונים בעשיית התפילין דבעינן רק ע''י ישראל.

     

    וזה כעין דמצינו בברכות לה. לגבי מאיפה מצינו שיש חיוב לומר ברכה על מאכלים, ''אשכחן כרם שאר מינין מנין, דיליף מכרם מה כרם דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה, איכא למפרך מה לכרם שכן חייב בעוללות, קמה תוכיח מה לקמה שכן חייבת בחלה...''. הרי אם לא מפני שיש טעם מיוחד שפיר יש ללמוד מזה לזה. ולכן אם לא מטעם שיש בכרם דין עוללות, שפיר יש ללמוד מחיוב כרם בברכה לשאר מיני מאכלים. וכן אם לא מטעם שיש דין חלה בקמה שפיר הוא ללמוד מקמה לשאר מאכלים שיש לברך עליהם. ולכן ה''ה בנד''ד י''ל הכי דבשלמא אם יש ''כתיבה'' בעשיית שי''ן י''ל שאין ללמוד ממנה לשאר תקונים בעשיית תפילין, ד''איכא למפרך מה לשי''ן שכן חייב בכתיבה'', אבל אם אין דין ''כתיבה'' בעשיית שי''ן ממילא שאין עשיית שי''ן דבר מיוחד אלא הוא דומה לשאר תקונים, ולכן ממילא שיש ללמוד ממנה לשאר תקונים. ולכן כמו שלגבי עשיית שי''ן בעינן רק ע''י ישראל, יש ללמוד ממנה שאף שאר תיקונים בעינן ע''י ישראל.

     

    ולפי זה שפיר כתב הב''י "וצריך לומר דכיון דיש בעשייתן דבר שהוא ראוי ליפסל אם נעשה על ידי הפסול, אין לחלק בין קצת עשייה לקצת עשייה.'' ושפיר כתב הגר''א בס''לט. ב. שיש ללמוד דין הרמב''ם הנ''ל מגמ' שבת כח: ע''ש.

     

    ואסיים בכבוד רב

    מחבר הספר אורחותיך למדני

    תשובה לרב שליט"א

    כתב כת"ר: " ולכן מצינו שמצד אחד עשיית השי''ן היא רק ''תקון'' ואינה ''כתיבה'', מ''מ מצד אחר מצינו שכיון ש''המציאות'' היא שיש כאן שי''ן, עדיין יש לשי''ן דין כתיבה, אף שבעצם הוא נעשה רק ע''י תקון ולא ע''י כתיבה.

    ולפי זה כיון מדמצינו לגבי דין מן המותר בפיך דאזלינן בתר המציאות, כמו כן י''ל  לגבי עשיית השי''ן ע''י גוי וכו',  שיש לדמות קשירה לכתיבה, כמ''ש הרמב''ם הנ''ל ''וקשרתם וכתבתם, כל שישנו בקשירה ישנו בכתיבה'', ולכן בעינן עשיית השי''ן דוקא ע''י ישראל, אף שעשיית השי''ן נחשבת כ''תקון'' ואינה ''כתיבה''.

    ולכן לפי הנ''ל י''ל שכיון דמצינו ''בתקון'' זה בעשיית השי''ן דבעינן דוקא ע''י ישראל, ה''ה י''ל בכל תקונים בעשיית התפילין דבעינן דוקא ע''י כל שישנו בקשירה, שהרי כולם תקונים הם, ואם בתקון אחד מצינו דבעינן ע''י ישראל ה''ה בשאר תקונים. ובשלמא אם אמרינן שעשיית השי''ן היא ממש ''כתיבה'', אז י''ל שאין ללמוד ''תקון'' בשאר עשיית התפילין מ''כתיבה'', אבל כיון שעשיית השי''ן היא רק ''תקון'' ומצינו בתקון זה דבעינן דוקא ע''י ישראל, ה''ה י''ל הכי בשאר תקונים בעשיית התפילין דבעינן רק ע''י ישראל".

     

    ולא הבנתי דבריו- שמה בכך שעשיית השי"ן היא תיקון ולא כתיבה, אכתי יש כאן כתב, וכפי שכתבתי במכתבי הראשון: "שמאחר ועשיית השי"ן היא ככתיבה (ונחלקו הפוסקים אי בעינן בשי"ן חק ירכות- ולא מיבעיא למאן דבעי שחשיב כתיבה, אלא אפילו למאן דלא בעי, אע"פ שלא חשיב כתיבה, חשיב כתב) ובכתיבה כשר רק מי שמחוייב בקשירה, אין לעשות את השי"ן אלא על ידי ישראל המחוייב בקשירה. וממילא- הדרא קושיית הב"י לדוכתא, דמנ"ל לרמב"ם לאסור בחיפוי ובתפירה? ומה שתירץ שאין לחלק בין קצת עשייה לקצת עשייה, לכאו' קשה. שיש לחלק כדלעיל- יש עשייה שהיא ככתיבה, שמצאנו לה מקור בתורה ובחז"ל לפסול. ויש עשייה שאינה ככתיבה ואין מקור לפוסלה".

    ואחרי דברי כת"ר יש לחדד ולומר- יש עשייה שיוצרת כתב ויש עשייה שאינה יוצרת כתב אלא מציאות של תפילין, ושפיר יש לחלק בין עשייה לעשייה אף אי נימא שיצירת השי"ן היא רק תיקון ולא כתיבה. ולכן לא הונח לי בדברי כת"ר.

    ובמה שהביא כת"ר מהגמרא ברכות- לא הבנתי מה הראיה, הרי זהו בכל הש"ס אופן הלימוד וברור שאם יש לדמות דין לדין למדים אחד מהשני, אך בנידון דידן לענ"ד יש לחלק וכאמור לעיל.

    תשובתו לזה

    כתב כת''ר, ''ולא הבנתי דבריו- שמה בכך שעשיית השי"ן היא תיקון ולא כתיבה, אכתי יש כאן כתב, וכפי שכתבתי במכתבי הראשון: "שמאחר ועשיית השי"ן היא ככתיבה (ונחלקו הפוסקים אי בעינן בשי"ן חק ירכות- ולא מיבעיא למאן דבעי שחשיב כתיבה, אלא אפילו למאן דלא בעי, אע"פ שלא חשיב כתיבה, חשיב כתב) ובכתיבה כשר רק מי שמחוייב בקשירה, אין לעשות את השי"ן אלא על ידי ישראל המחוייב בקשירה. וממילא- הדרא קושיית הב"י לדוכתא, דמנ"ל לרמב"ם לאסור בחיפוי ובתפירה? ומה שתירץ שאין לחלק בין קצת עשייה לקצת עשייה, לכאו' קשה. שיש לחלק כדלעיל- יש עשייה שהיא ככתיבה, שמצאנו לה מקור בתורה ובחז"ל לפסול. ויש עשייה שאינה ככתיבה ואין מקור לפוסלה.''   

     

    ואחרי דברי כת"ר יש לחדד ולומר- יש עשייה שיוצרת כתב ויש עשייה שאינה יוצרת כתב אלא מציאות של תפילין, ושפיר יש לחלק בין עשייה לעשייה אף אי נימא שיצירת השי"ן היא רק תיקון ולא כתיבה. ולכן לא הונח לי בדברי כת"ר.  

     

    ובמה שהביא כת"ר מהגמרא ברכות- לא הבנתי מה הראיה, הרי זהו בכל הש"ס אופן הלימוד וברור שאם יש לדמות דין לדין למדים אחד מהשני, אך בנידון דידן לענ"ד יש לחלק וכאמור לעיל.'' ע''כ דברי כת''ר.  

     

    ויש להשיב. מה שהבאתי מגמ' בברכות לה. אה''נ שהוא לדוגמא בעלמא, אבל יש ללמוד ממנו לשאר מקומות. כתוב שם בברכות לה. לגבי מאיפה מצינו שיש חיוב לומר ברכה על מאכלים, ''אשכחן כרם שאר מינין מנין, דיליף מכרם מה כרם דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל דבר שנהנה טעון ברכה, איכא למפרך מה לכרם שכן חייב בעוללות, קמה תוכיח מה לקמה שכן חייבת בחלה...''. הרי אם לא מפני שיש טעם מיוחד שפיר יש ללמוד מזה לזה. ולכן אם לא מטעם שיש בכרם דין עוללות, שפיר יש ללמוד מחיוב כרם בברכה לשאר מיני מאכלים. וכן אם לא מטעם שיש דין חלה בקמה שפיר הוא ללמוד מקמה לשאר מאכלים שיש לברך עליהם.  

     

    אלא גם מצינו שאין לומר שיש שינוים בכל מאכל ומאכל, ולכן אין ללמוד זה מזה, ולכן אף שפרי זה כגון תפוח אינו דומה בצורתו לפרי הכרם, אין זה מעלה ומוריד שעדיין יש ללמוד מפרי הכרם לתפוח, אם לא מטעם שיש ''דין'' חמור ומיוחד בכרם של עוללות. וכן אין לומר שצבע של פרי הכרם אינו דומה לצבע של תפוח ולכן אין ללמוד מזה לזה, שאין כאן שינוי בדין, ולכן אין שינוים כאלו מעלה ומוריד, ואדרבה י''ל שהצד השוה ביניהם הוא ששניהם דבר הראוי ליהנות מהם.

     

    ולכן ה''ה לגבי תיקוני תפילין, אין לחוש אם תיקון זה אינו דומה לתיקון אחר, כגון זה בתפירה וזה במעשה כתיבה, שהרי הצד השוה ביניהם הוא שיש תקון בשניהם, ויש ללמוד זה לזה. אלא אם תיקון אחד יש לו ''דין'' חמור ומיוחד (כמו בעוללות בפרי הכרם), אז אה''נ שאין ללמוד מזה לזה. ולפי זה י''ל לגבי עשיית שי''ן שאם זו ''כתיבה'' ממש, ויש בשי''ן כל דיני כתיבה כבפרשיות של התפילין, אז יש כאן ''דין'' מיוחד, ואין ללמוד מעשיית השי''ן לשאר תיקונים. אולם כיון שבעשיית שי''ן אין ''דין'' כתיבה אלא רק המציאות של כתיבה, זה דומה לשאר שינוים כגון תפירה וכו', שאף שאין צורת תיקון זה דומה לצורת תיקון אחר, מ''מ עדיין יש ללמוד מזה לזה (כמו שאין צורת פרי זה דומה לצורת פרי אחר דלעיל), וכיון שבעשיית השי''ן בעינן דוקא ע''י ישראל ה''ה לשאר תיקונים.

     

    ואה''נ שיש ''דינים'' איך לעשות את השי''ן וצורת השי''ן וכו', וכן יש דינים איך לתפור את הבתים, כמה תפירות בכל צד וכו', אבל ''דינים'' אלו הם רק דינים מצד ''תקון'' וזה הצד השוה ביניהם, וזה דומה למ''ש לעיל שצורת התפוח אינה דומה לצורת פרי הכרם אבל יש צד השוה ביניהם שהם ראוים ליהנות מהם, אבל אם בעשיית השי''ן יש ''כתיבה'' ממש כגון בכתיבת הפרשיות, אז ''דין'' כזה הוא דבר אחר לגמרי, שעכשיו אין כתיבת השי''ן רק בכלל ''דיני תיקון'' אלא היא דין ''כתיבה'' ובכלל כתיבת הפרשיות, וכיון שיש שינוי חמור כזה, שוב אין ללמוד מכתיבה לשאר תיקונים.  

     

    ואסיים בכבוד רב

     

    מחבר הספר אורחותיך למדני