לחמניות חמאה- ברכה והיתר אכילה

12 לחמניות שנילושו בחמאה ונאפו ללא סימן שהן חלביות. מה ברכתם? והאם מותר לאוכלם?

הרב ינון קליין שליט"א

בס"ד ד אדר ה'תשעז.

 

שאלה:

12 לחמניות שנילושו בחמאה, נאפו בתנור ללא סימן שהן חלביות. היחס בין הקמח לחמאה הוא- 200 גרם חמאה לקילו קמח. מה ברכתם? והאם מותר לאוכלם?

 

 תשובה:

א. ברכה- הראשונים חלוקים מהי 'פת הבאה בכיסנין' שעליה מברכים מזונות (כשלא קבע סעודתו עליה). לשיטת הרמב"ם הפירוש הוא שעירב בעיסה מי פירות או תבלין וכדומה. כלשונו (הל' ברכות פ"ג הל' ט): "עיסה שלשה בדבש או בשמן או בחלב או שעירב בה מיני תבלין ואפאה והיא הנקראת פת הבאה בכסנין אף על פי שהוא פת מברך עליה בורא מיני מזונות, ואם קבע סעודתו עליה מברך המוציא".

השו"ע (סי' קסח סע' ז) הביא את כל פירושי הראשונים לפת הבאה בכיסנין (ובכללם פירוש הרמב"ם הנ"ל) ופסק: "והלכה כדברי כולם שלכל אלו הדברים נותנים להם דינים שאמרנו בפת הבאה בכסנין".

אך בפירוש דברי הרמב"ם יש מחלוקת בין השו"ע ורמ"א.

לדעת השו"ע: "עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה", נקרא פת הבאה בכיסנין.

לדעת רמ"א, פת כזו, "נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר, וכן נוהגים".

לכן- לדעת השו"ע מברכים על לחמניות אלו (אם טעם החמאה ניכר, ובשיעור 200 גרם לקילו קמח מסתבר שניכר הטעם) מזונות (אלא אם כן קבע סעודה על לחמניות אלו- כשתי לחמניות בערך במקרה זה). לדעת רמ"א מברכים על לחמניות אלו המוציא.

ב. אפיית פת חלבית

מהגמרא במסת פסחים (ל א, לו א) למדנו שני דברים:

1. אסור ליצור לחם חלבי או בשרי מחמת הרגל עבירה, כלומר שיאכלו את הלחם עם המין הנגדי [חלבי או בשרי] (רש"י שם ד"ה אין).

וכך נפסק להלכה ברמב"ם (הל' מאכלות אסורות פ"ט הכ"ב), "אין לשין העיסה בחלב ואם לש כל הפת אסורה מפני הרגל עבירה, שמא יאכל בה בשר, ואין טשין את התנור באליה ואם טש כל הפת אסורה עד שיסיק את התנור שמא יאכל בה חלב". וכך פסקו גם הרי"ף (פסחים ח א, חולין לח א) והרא"ש (חולין פ"ח סי' כא) ועוד ראשונים (ראה בית יוסף סי' צז).

2. אם עשה את הלחם 'כעין תורא' מותר.

הראשונים חלוקים מה פירוש המילים 'כעין תורא'. רש"י פירש (שם ד"ה כעין) "כעין תורא, מעט כעין של שור מותר ללוש בחלב, דאכיל ליה מיד בבת אחת, ולא משהי ליה דלינשי שנילוש בחלב". גם רבינו חננאל פירש כרש"י ש'כעין תורא' משמעותו היא שמכינים מעט לחם, באופן זה אין חשש שיבואו לאוכלו עם בשר ומאחר ויגמרו את כולו.

הרי"ף (פסחים ח א) כתב, "ואי שני להו ועביד להו כעין תורא שרי דכיון דשני בהו מידע ידיע דלהיכרא עבד להו הכי, דלא ליתו בהו לידי תקלה ולפיכך מותרין". ביאור דבריו ש'כעין תורא' הוא שינוי בגוף הפת ועל ידי השינוי ידעו שהפת היא חלבית או בשרית ולא יטעו ויאכלוה עם המין הנגדי.

וכך פסקו ראשונים נוספים (רמב"ם שם, מאירי  פסחים ל א. ועיין רשב"א תוה"ב הקצר ב"ג ש"ד פו ע"ב ומה שיש לעיין בדבריו בדרישה סי' צז ס"ק ב).

למעשה- השו"ע (יו"ד סי' צז סע' א) פסק את שני ההיתרים, "אין לשין עיסה בחלב, שמא יבוא לאכלה עם הבשר. ואם לש, כל הפת אסור, אפילו לאכלה לבדה. ואם היה דבר מועט כדי אכילה בבת אחת, או ששינה צורת הפת שתהא ניכרת שלא יאכל בה בשר, מותר. כיוצא בו, אין אופין פת בתנור שטחו באליה, ואם אפאו דינו כעיסה שנילושה בחלב".

וכתב רמ"א (שם) "ולכן נוהגין ללוש פת עם חלב בחג השבועות, גם בשומן לכבוד שבת, כי כל זה מחשב כדבר מועט, גם כי צורתן משונה משאר פת".

הרי לנו מחלוקת בין השו"ע לרמ"א בגדר דבר מועט שמותר. לדעת השו"ע לא הותר אלא מה שיאכל בסעודה אחת (עי' פרי מגדים ש"ד ס"ק ד) ולדעת רמ"א הותר מה שיאכל ביום אחד ולא ישאר למחרתו.

לכן ההיתר במקרה זה תלוי בגודל המשפחה וברגילותה. אם אוכלים 12 לחמניות בדרך כלל בסעודה אחת, מותר לכו"ע. אם אוכלים 12 לחמניות בדרך כלל ביום אחד, מותר לאשכנזים (ולספרדים אין להקל בזה כדעת רמ"א- כף החיים יו"ד סי' צז ס"ק ז). אם לא אוכלים 12 לחמניות ביום אחד, אסור לכו"ע.

 

בברכה

ינון