האכלת קטן ביום הכיפורים

הרב אליהו סעדה שליט"א

א. דעת המגן אברהם אסור להאכיל קטן ביום כיפור

כתב המגן אברהם (סי' תרטז ס"ק ב), על מה שכתב מרן הש"ע: "קטן בן ט' שנים שלימות, ובן י' שנים שלימות מחנכין אותו לשעות, כיצד, היה רגיל לאכול בב' שעות ביום, מאכילין אותו בשלשה וכו' ". וז"ל המג"א: "מחנכין אותו - פירש ר"י כל חינוך קטן לא שייך אלא באב... ומכל מקום נראה לי דלא תתן להם לאכול, דהוי כמאכילו נבילות בידים. ולא דמי לסוכה שרשאים ליתן לו לאכול חוץ לסוכה, דהתם באכילה אין איסור, והיא נותנת לו ומה לה אם יאכל בסוכה או חוץ לסוכה ואינה מחוייבת להכניסו לסוכה, מה שאין כן כאן דהאכילה בעצמה אסור והוי כנותנת לו נבילה. אלא כשאוכל א"צ להפרישו". והובא במשנה ברורה (שם ס"ק ה).

ויש שהבינו מדברי המגן אברהם שאוסר להאכיל ילדים קטנים. או אף להגיש להם אוכל. (עי' בשו"ת זכרון יוסף שטיינהארט סי' ו שנראה שהבין כן במג"א, וחלק על המג"א. וכן נראה שהבין בס' "משלחן ר' אליהו ברוך" עמ' פג, ועוד).

אולם כל השומע תימ'ה תימ'ה יקרא, איך ייתכן לאסור בזה נגד מנהג כל העולם, ומה יעשו הקטנים שאינם יודעים לאכול לבד. והלא כתב מרן שלאחר שעות אלו "מאכילין אותו". ותלמודא קרי בחיל ביומא (עז ב): "תנא דבי מנשה רשב''ג אומר מדיחה אשה ידה אחת במים ונותנת פת לתינוק ואינה חוששת. אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידים" וכו'. ע"ש.

ב. דברי הראשונים – מותר להאכיל קטן ביום כיפור

ותחילה נקדים להביא דברי רבותינו הפוסקים ראשונים ואחרונים בענין זה.

הנה על מדוכה זו כבר עמד רבינו תם בספר הישר, שנשאל בזה (בסי' נא אות ב) מר' משה ב"ר אברהם מפונטיזא, והשיבו (בסי' נב אות ב) וז"ל: "ועל המאכילים קטנים שלא הגיעו לחינוך נראה היתר גמור דאמרינן מדיחה אשה ידה במים ונותנת פת לבנה קטן ועוד גזרו על שמאי להאכיל בשתי ידיו. ואם יבאו לדחות וכו' דחיית קנה היא, דמתניתין היא דאכילה ושתייה שריא להו דאי אפשר להו אבל בלא רחיצה אפשר ואפשר. ולדבריהם נתנו דבריהם לשיעורין דמותר להניק ואסור ליתן פת וכו', אלא ודאי תרווייהו שרו דלא תאכילום להזהיר גדולים על הקטנים לא שייך אלא בדברים שאסורים ואפשר כמו שרצים דם ותרומה ביבמות, אבל אכילה ושתייה אי אפשר, דאף על גב דלא סכנה היא חיישינן ולא גזור, ולא דמי לשרצים. וסיכה ורחיצה נמי אף על גב דאיפשר, כיון דרבותא דינוקא הוא לא גזור. ועוד ראיה גדולה דאמרינן בשילהי בכל מערבין (עירובין מ ב) גבי זמן יום הכפורים, ניתביה לינוקא, לית הלכתא כרב אחא בר יעקב דלמא אתי למיסרך, הא לאו הכי שרי. ואי דחית ליה בדלא קיבל, מאי סרכא איכא. והאי מלתא בבר דעת דאית ליה סרכא כדאמרינן בשבת (קלט ב) גבי כשותא. ועוד תניא בתוספתא (יומא פ"ד ה"א) תינוקות מותרין בכולן, ולכתחילה ספינן להו מוכחא שמעתא. ובשילהי הך מתני' (תוספתא שם ה"ב) תניא ר' עקיבא היה מבטל ת"ת להאכיל לקטנים שמאי לא רצה וכו' וגזרו עליו להאכיל בידו". עכ"ל.

וכן כתב המאירי (עירובין מ ב ד"ה ומה שאמרו. ויומא עח ב). וכ"כ בשו"ת תרומת הדשן (סי' קמז). ופסקו הרמ"א (בסי' תריב סע' י). וכ"כ רש"י ביומא (עח ב) וז"ל: "והא מותרין לכתחילה קתני, שאם בא לימלך אומרים לו האכילהו ורחוץ אותו, והאי שפיר ידע דהיום עשאו לו". עכ"ל. וכ"כ הטור בסי' תרטז, "ומותר להאכילן בידים". ופסקו הרמ"א בסע' א.

ומעתה ייפלא איך סתם המג"א נגד כל הני רבוואתא מסברא דנפשיה והבליע דבריו בנעימה.

ג. הסבר כוונת המגן אברהם

אולם המעיין ישר יחזו פנימו שאין זו כוונת המג"א כלל. אלא המג"א קבע דבריו על דברי מרן שכתב שבן ט' מחנכין אותו לשעות, שאם היה רגיל לאכול בב' שעות (בשעה שמונה בבוקר) מאחרים לו לג' שעות (לשעה תשע), ועל זה קאמר המג"א דדווקא האב מוטל עליו לחנך את הבן בזה, אך האם אין עליה מצוות חינוך ויכולה להניח לבן לאכול אף בב' שעות (בשעה שמונה בבוקר). אולם באותה שעה שעליו להתחנך (בין שעה שמונה לתשע בבוקר), אין לה לתת לו המאכל בידים, דבאותה שעה חשיב המאכל כלפיו כאיסור.

וכן משמע שהבין המחצית השקל בביאור דברי המג"א. וכן מוכח שהבין המשנה ברורה בשער הציון שם (ס"ק ט), שכתב לדחות דברי המג"א דבשלמא בבן י"א וי"ב שצריכין להתענות כל היום ניתן לומר דחשיב המאכל גבייהו כאיסור דרבנן, אך בבן ט' וי' שלאחר שעות אלו מותר להם לאכול, חשיב המאכל היתר גבייהו גם באותם שעות שצריך האב לחנכם. וז"ל שער הציון: "ולעניות דעתי אין דברי המגן אברהם מוכרחין, דלא שייך לומר כן אלא באיסור גמור בין דאורייתא ובין דרבנן, כגון בבן י"א וי"ב דמדרבנן על כל פנים צריך להתענות ולהשלים, ולא כן הכא שאין בזה איסור כלל לקטן, ואדרבה הלא מחוייב להאכילו לאחר ג' שעות על כל פנים, ומוכח דאין שייך על אכילתו שם אסור, רק הוא מצוה על אביו לחנכו במצות, ובמקום שאין מצות חינוך כגון באחרים, אפשר דגם בספי לה ליכא איסורא. וכן מצאתי כעין סברא זו ברבנו מנוח לחלק בין חינוך דהשלמה שהוא עצם האיסור לחינוך דשעות שאינה כי אם מצוה בעלמא על האב, עיין שם באורך". עכ"ל.

וכן כתב לבאר דברי המג"א בספר אמרי שמואל (עדס. חגיגה) ודחה דברי מי שפירש אחרת. ע"ש. וכן הבין בס' משיב נפש, ועוד, וכן עיקר.

וממילא לא עלה על דעת אף פוסק לאסור להאכיל קטן ביום כיפור בשעות שמעבר לשעות החינוך. שבאותם שעות המאכל היתר גמור הוא לגבי הקטן. וכלשון שער הציון הנ"ל "ואדרבה הלא מחוייב להאכילו לאחר ג' שעות על כל פנים". (ובזמנינו אף בקטן בגיל י"א, כל שהוא פחות מגיל י"ב כבר כתב המג"א גופיה שם דאין נוהגים להתענות ולהשלים כיון דחלשים ונחשבים כחולים. ע"ש). וכל הדיון הוא לגבי שעות החינוך עצמם, שלמג"א אין האם צריכה למחות בבנה שלא יאכל אך אין לה להאכילו בידים, ואילו לשער הציון מותר לה אף להאכילו בידים. וכ"כ ביביע אומר (ח"ז או"ח סי' נב. ע"ש שהאריך בזה והעלה דאף בקטן בגיל י"א וי"ב הצריך להשלים מדרבנן, אין נחשב המאכל לגבי כ"איסור", ומותר לאם להאכילו. ועוד העלה שבזמנינו אין משלימין עד שנת הי"ג, משום חולשה. ועי' להגר"א בחבוט בספרו ללקוט שושנים ח"ג עמ' שפג שהאריך ג"כ להתיר בזה), אלא שכתב במסקנתו שאין ראוי שתאכילנו בשעות אלו כדי שלא תבטל מעליו מצות חינוך אלא אם כן במקום חולי קצת.

ד. מסקנה

מותר לכתחילה להאכיל קטן ביום הכיפורים (ואף חובה לעשות כן). ובגיל הראוי לחינוך לשעות, באותם שעות שיש לחנכו, מוטלת מצוות החינוך על האב, אך האם אינה צריכה למחות בקטן אם אוכל, ובזה למגן אברהם על כל פנים אסור לאם להגיש לקטן אוכל באותם שעות, ואילו לשער הציון מותרת אף להאכילו בידים. וכן דעת היביע אומר מעיקר הדין, אלא שהעלה שבאותם שעות של החינוך אין ראוי להאכילו ולהשקותו כדי שלא יבטל מעליו מצות חינוך, אלא אם כן במקום חולי קצת.